בישיבה משותפת היום (שני) של הוועדה לקידום מעמד האישה וועדת העלייה והקליטה בראשות ח"כ דני דנון (הליכוד), בנושא אלימות במשפחה בקרב עולי אתיופיה האשים דנון כי "קיים פער מתמיד בין פעילות משרדי הממשלה לקהל היעד. סיירתי בשכונות בהם אירע רצח במשפחה והתברר כי התושבים לא מגיעים למתנ"סים, לא למוקדי קליטה ולא למרכזים למניעת אלימות במשפחה. על אנשי המקצוע חובה לרדת לשטח". יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ח"כ ציפי חוטובלי (הליכוד) הוסיפה כי "זו דרישה מינימאלית שבכל אחד ממוקדי הסיוע יהיה קו באמהרית, שתענה בו אישה. ישנן מאות נשים בסיכון, ומשרדי הרווחה והקליטה מדווחים שיש רק שתי דירות-קלט לגברים שבכל אחת 15 מיטות. המשמעות היא שבכל שאר הגברים אף אחד לא מטפל והאישה שלהם נתונה בסכנה יומיומית". זיוה מקונן-דגו, מנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, הדגישה כי האוכלוסייה הממוקדת בסיכון היא זו שעלתה לארץ בארבע השנים האחרונות, שכן רוב הנרצחות הן עולות משנת 2006. לדבריה, אם אישה מבטלת את התלונה במשטרה, כנראה בעקבות איומים, הרי שעל העובדים-הסוציאליים להמשיך את הטיפול. היא ציינה כי אישה אתיופית לעולם לא תתלונן על הטרדה בפני חוקר-גבר. למרות שנציג המשטרה טען כי כמעט בכל אחת מהתחנות משרת שוטר מיוצאי אתיופיה, הרי שבדיון התברר כי אין ולו חוקרת אחת מבנות העדה, ובוודאי שלא חוקרת אלימות-במשפחה. אך התהליך הקשה שעל העולה-המותקפת לעבור אינו מסתיים בתלונה במשטרה. בדיון נחשף עוד, כי כמעט אף אחת מהנשים האתיופיות הסובלות מאלימות במשפחה - לא הגישה בקשה לצו-הגנה, וזאת בשל השפה המשפטית המקצועית והמסובכת בה הוא מנוסח. כך דיווחה עו"ד ישראלה גורן-גריציאני ממרכז רקמן לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר אילן. היא הוסיפה כי "זו משימה בלתי אפשרית למלא את הטופס הזה אפילו לדוברות-עברית ובעלות רקע במשפטים. כולו רובריקות, שאינן מאפשרות לכתוב את סיפור המעשה. הכרחי לצרף לטופס דף הסבר איך למלא את הטופס. במצב היום אין פלא שגם כאשר נשים אוזרות אומץ, הן ממלאות את הטופס בצורה לא נכונה, ולכן נדחות בבית המשפט". בדיון גם נחשף מחקר של מרכז המחקר והמידע בכנסת, הקובע כי ריבוי מקרי האלימות נגד נשים בקהילה האתיופית בישראל נובע גם מעצם ההגירה ממדינה אחת לאחרת וגם מהפער בין מאפייני החברה המסורתית ממנה הגיעו - למאפיינים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים הרווחים בישראל. במערכת היחסים הזוגית, כפי שהתקיימה באתיופיה, היו כללים ברורים לשמירה על "קוד הכבוד" ולאישה אסור היה לסרב לבעלה. חלק מהגברים, שלא הכירו דרך אחרת של התנהגות, ביקשו להשיב לעצמם את כבודם באמצעות הטלה מרות בכוח על נשותיהם וילדיהם, הגבלת הנשים בתחומים שונים וכן הפעלת אלימות פיזית כלפיהן, ובמקרים קיצוניים - רצח. ההימנעות של חלק מהנשים מפנייה אל השירותים התומכים נובע מחשש מהרשויות, מהיעדר שליטה מספקת בעברית ומחוסר מודעות. המחקר מגלה כי לאורך השנים 2010-2005 שיעור התלונות של עולות מאתיופיה בכלל תלונות הנשים בארץ נע בין 2.3% ל-2.9%, שיעור כפול ויותר משיעורן של העולים מאתיופיה בכלל האוכלוסייה בישראל: כ-1%. ברהן מלדה ממחלקת הרווחה במשרד לקליטת העלייה ציין כי ישנם רק 24 עובדים יוצאי אתיופיה במרכזים למניעת אלימות במשפחה – וכולם ברבע משרה. "קשה לנו לגייס את הגברים האתיופים לטיפול. משפחה עולה מתמודדת עם הלחם לארוחת הבוקר ולא יכולה להתפנות לסדנאות", אמר. הוא הוסיף כי "הנשים מסתגלות מהר יותר לשינויים כי הן עוסקות בחינוך הילדים, הולכות למכולת ולעירייה. כך הן רוכשות יותר ביטחון-עצמי ועולות על הגבר שנותר מנוכר ומתוסכל. הם לא מגיעים לטיפול למניעת אלימות בשל חוסר מודעות". ח"כ שלמה מולה טען כי הרשויות לא מסתייעות די באנשי מקצוע יוצאי אתיופיה ואין בעניין תוכנית תואמת-תרבות. "צריך להבין שגבר שמורחק מביתו בצו הרחקה הוא פצצה מתקתקת. אם אין דירות-קלט שיקלטו גברים כאלה ושם הם יקבלו טיפול וליווי צמוד, הם יסתובבו ברחוב מתוסכלים ויום אחד עלולים לפגוע בנשים. מגיעות אלי הרבה פניות של גברים גרושים שויתרו על הבית ומסתובבים מוכי-גורל ברחוב". ח"כ מולה גם דיווח לוועדה גם עם כך שתקציב הקו-החם הופסק לאחר הקמפיין הפרסומי ברדיו ונשים שפונות כיום לקו מצאו שאין מענה במספרים שפורסמו. ח"כ מרינה סולודקין (קדימה) הוסיפה כי פתרון תעסוקתי לגברים הוא הטיפול המונע הטוב ביותר נגד אלימות כלפי נשים. דנון וחוטובלי פנו לשרי הרווחה והקליטה לתת חסות לתוכנית "זוגיות במעבר" של הסוכנות היהודית, שהוכיחה ירידה במקרי האלימות וכיום היא איננה מתוקצבת על ידי המדינה. הוועדות גם פנו למשרד המשפטים לנסח מחדש ולתרגם לשפות שונות את טפסי הבקשה לקבלת צו-הגנה מפני בעל אלים.
