השריפה בכרמל עוררה פולמוס ציבורי ער מסביב לשאלת האחריות לאסון. כהרגלם, הפוליטיקאים מתקוטטים כדי להפיל את אחריות המחדל על משרדים שאינם באחריותם. זה בסדר, אנחנו כבר רגילים לכך שאף אחד לא אחראי על כלום, ולכן אנחנו גם לא מתרגשים יותר מידי. אבל מעבר לשאלה המשרדית והאישית, כדי אולי לבחון קצת יותר לעומק את בעית חוסר המשאבים שעמדו לרשות הכבאים, שזו אכן בעיה קשה שזקוקה לפיתרון, פן נחזור לאותם מראות קשים.

השאלה הראשונה  שיש לטפל בה נוגעת באחריות הכללית על מתן השרות הזה שנקרא "כבאות". אני מדגיש שאני לא מדבר על האחריות המשרדית (משרד הפנים, האוצר, וכו'...) אלא על עצם האחריות של הממשלה בכלל. לכאורה, למה שהממשלה תתעסק בזה? אולי השוק הפרטי יוכל לעשות את זה טוב יותר? ואכן, מבחינה היסטורית, כל, או כמעט כל, שרותי הכבאות בעולם היו בידיים פרטיות עד למאה ה-18 ומרביתם עדיין היו בידיים פרטיות במאה ה-19. המפעילים שלהם היו בדרך כלל חברות הביטוח, שדאגו בצורה הזו לשלמות רכוש המבוטחים שלהם ובמובן הזה, העבודה נעשתה בצורה משביעה רצון, כמובן לפי היכולת הטכנולוגית של אותה תקופה. הבעיה היותר קשה מתעוררת בשני מקרים: כשמדובר ברכוש ציבור או כאשר בעלי הנכס לא דאגו לביטוח שרפות.

המקרה הראשון, בעלות ציבורית על הרכוש, ניתן לפיתרון  בשני אופנים: הראשון הוא על ידי הפרטת  הנכסים והפיכתם לנכסים פרטיים, שבהם גדל הסיכוי שייעשה ביטוח נגד שרפות, ובנוסף, דרך לקיחת ביטוח שרפות על ידי הממשלה ושאר הרשויות הציבוריות, כגון הרשויות המקומיות, דבר שניתן להדרה על ידי חוק פשוט שמחייב אותם בביטוח. כפי שאנחנו רואים, עד כאן, הדברים יחסית פשוטים ואינם מצריכים היערכות מיוחדת מלבד ביטוח מתאים. מעבר לזה, זו האחריות של חברות הביטוח וחזקה עליהן שהן תעשנה את העבודה, פן שמן הטוב והמוטינין שלהן (שזה הנכס העסקי הכי גדול) ייהרסו.

הבעיה היותר גדולה מתעוררת כאשר בעלי נכסים  פרטיים התרשלו ומסיבה כלשהי לא דאגו לביטוח. מקרים כאלו כמובן קיימים בכל תחום, וביטוח שרפות לא שונה משאר התחומים, רק שפה, להבדיל מתחומים רבים שבהם הסובלים מתוצאות ההתרשלות הם האנשים עצמם, ישנן השפעות סביבתיות גדולות יותר, מה שנקרה בג'רגון הכלכלי "EXTERNALITIES", כלומר השפעות חיצוניות על הציבור.

אני בדרך כלל  נזהר מאוד מלהשתמש במושג הזה משום שדרכו ניתן להצדיק כל מיני התערבויות ממשלתיות לא מוצדקות בכמעט כל תחומי החיים, מה שבדרך כלל נגמר מאוד לא טוב, בלשון המעטה. יש כאלו שהתחביב העיקרי שלהם בחיים הוא לרוץ אחריהם ובכך להצדיק גידול מתמיד של סמכויות הממשלה, ואין זה כוונת המכוון. ובכל זאת הפעם, לשם שינוי, נראה שיש פה מקום להתערבות ממשלתית מסויימת.

אמרתי שבעבר, חברות הביטוח היו אחריות על כיבוי שרפות והם אכן סיפקו את הסחורה, רק שהן כמובן דאגו ללקוחות שלהם בלבד. כתוצאה מזה, מבנים לא מבוטחים לא קיבלו שרותי כבאות ונשרפו, כאשר לונדון היא הדוגמה הבולטת לזה. זו היתה השיטה שמה במאה ה-17 וה-18. אז מצד אחד ניתן להגיד שבעלי הדירות אחראים, והם היו צריכים לחשוב על הסיכונים לפני השריפה, אבל מצד שני, הנזק שנגרם פגע לעיתים קרובות מעבר לבניינים עצמם, גם ברחובות ובעיר בכלל, וכולם ניזוקו, גם אלו שהיה להם ביטוח. בקיצור, נראה שאכן יש פה דוגמה נדירה למוצר ציבורי שזקוק להסדרה כלשהיא על ידי הרשויות.

אז איך  עושים את זה כדי לספק את שרותי  הכבאות הטובים ביותר במחיר הזול ביותר? נראה על פניו שאין צורך בהקמה של רשות כבאות ממלכתית, כפי שהממשלה רוצה לעשות. נראה לי הרבה יותר יעיל וזול לחייב את הרשויות המקומיות ואת הממשלה לעשות ביטוח שרפות שמכסה את כל מה שזקוק לכיסוי דרך מכרז בין חברות הביטוח. הן כבר ידאגו למערך כבאות מקצועי והיות שהמומחיות שלהן זה הריסק, הן מסוגלות יותר טוב מהמשללה לתמחר את הסיכונים ולכן גם את עלות הביטוח, מה שיחסוך לאורך זמן מיליארדים למשלם המיסים הישראלי.

כמו מרבית שאר המקרים ברגולציה, הפיתרון הזה קל יותר, זול יותר, מהיר יותר ומסורבל פחות מאשר הקמת רשות ממלכתית נוספת, שרק ה' יודע מתי היא תקום ומה יהיו המשאבים העומדים לרשותם, שלא לדבר על הרמה המקצועית שלה או על בזבוז המשאבים הציבוריים שכרוך בהקמתה.

בנושא המשאבים, ראוי להוסיף עוד הערה: לאנשים יש את התחושה שהממשלה נמצאת כאן בשבילנו ושהיא דואגת לאזרחים הצורה עניינית ושוויונית. תחושה כזו לצערי אינה מוצדקת. התאוריה, הן במדעי הכלכלה (ג'יימס ביוקנן קיבל על זה את פרס נובל לכלכלה בשנת 1986 על כך שהוא ייסד את אסכולת "הבחירה הציבורית", public choice theory, שמנתחת את התנהגות הפוליטיקאים ואנשי הממשל לפי האינטרסים הפרטיים שלהם) והן במדעי המדינה, מוכיחה מעל לכל ספק אפשרי שהפוליטיקאים ופקידי ממשל פועלים בצורה ניכרת (אם כי לא מוחלטת כמובן) לפי אינטרסים ובצורה לא עניינית. בין השאר, כל קבוצה וכל משרד מפעילים לחצים על מנת להרחיב את תחומי אחריותם ואת התקציבים העומדים לרשותם. היות ותקציב המדינה לא ניתן למתיחה אין-סופית, התוצאה היא שמי שמקבל את הכסף הוא בעיקר החזק, כלומר המשרדים הגדולים בעלי השפעה וכח פוליטי, ולאו דווקא אלו שבאמת זקוקים לכסף יותר לטובת הציבור. עכשיו אנחנו מבינים למה שרותי הכבאות הוזנחו בצורה כל כך מחפירה לאורך כל כך הרבה שנים: מערך הכבאות פשוט קטן ואין לו השפעה וכח פוליטי. לכן ניתן בקלות להזניח אותו ולהזרים תקציבים לאלו שיש להם יותר כח, כמו משרד הביטחון או משרד החינוך.

כל זה מסביר  לנו למה לא כדאי להפקיד תחומי אחריות רבים מידי בידי המדינה. כמה שפחות, יותר טוב, גם בגלל שהשרות שנקבל יהיה טוב יותר, יעיל יותר וזול יותר, אבל גם בגלל שאותם שרותים מעטים שהמדינה כן צריכה לספק בצורה ישירה או עקיפה, כמו הכבאות, זקוקים למשאבים ולא יכולים לעמוד בתחרות הלא עניינית והלא הוגנת של משרדי ממשלה אחרים.