הרב הראשי לישראל לשעבר ורב העיר תל אביב, הרב ישראל מאיר לאו, הקדיש את פינתו השבועית בערוץ 7 ליום עשרה בטבת, יום הצום ויום הקדיש הכללי.
הרב לאו פתח בחיבורה של פארשת השבוע העוסקת בענייני פטירה וקבורה למאורעות היום. יעקב אבינו, העומד בפני מיתתו, אומר לבנו יוסף "ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים", וידועים דברי חז"ל לפיהם רק חסד עם המתים הוא "חסד ואמת".
מסביר הרב לאו, כי שתי סיבות ישנן לכך שרק זהו חסד ואמת, הסיבה הראשונה, המפורסמת, היא שבחסד עם אדם חי עשוי האדם לצפות לגמול מצד המקבל, ואף אם איננו מצפה לגמול, גמול כזה יכול שיבוא, אולם בחסד עם המת אין גמול לעולם. אולם הסבר שני הוא, שבכל מעשה חסד או טובה שאדם עושה לחבירו, תמיד קיים החשש שאולי העזרה באמת איננה טובה למקבל, אולם כאשר מלווים אדם וקוברים אותו בכבוד הראוי, על פי ההלכה, זהו ודא חסד, חסד של אמת.
מדברים אלו עבר הרב לאו לדבר על יום עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, וציין כי עם הקמת מדנת ישראל קבעו הרבנים הראשיים לישראל, הגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל והגאון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל את יום עשרה בטבת ליום אזכרה לחללי השואה.
לדברי הרב לאו, יום זה לא היה רק יום אמירת קדיש כי אם יום אזכרה ותפילה בו התכנסו בבתי הכנסת לאמירת יזכור, לימוד לעילוי נשמות החללים וממילא גם אמירת קדיש. החלטת הממשלה כמה שנים מאוחר יותר, לקבוע יום זיכרון לשואה ולגבורה רוקנה את היום הזה מחלק מתוכנו, אולם אמירת הקדיש כשהיא לעצמה גם היא דבר גדול. חובה על כל מי שאין לו אב ואם ורשאי לומר קדיש, לומר ביום זה קדיש על אותם ששת המיליונים אשר נהרגו בשואה ובתוכם מיליון וחצי ילדים ותינוקות אשר לא הותירו אחריהם מי שיאמר עליהם קדיש.
יום עשרה בטבת, הזכיר הרב לאו, הוא יום תחילתו של החורבן הראשון והגלות הראשונה, גלות בבל. זהו היום בו החל המצור על ירושלים, אשר כשנה וחצי לאחריו נבקעה העיר ושלושה שבהועות לאחר מכן חרב בית המקדש. כשבאו הרבנים הראשיים לקבוע את יום האזכרה לחללי השואה דווקא ביום זה, סברו כי זוהי סגירת המעגל, בין הפורענות הראשונה, לבין השואה שקיוו תהיה סוף וקץ לכל צרותינו, הפורענות האחרונה לפני בוא המשיח.
