סגנית בכירה לממונה אזורי במע"מ רמלה הורשעה בבית משפט השלום בת"א בסיוע לניסיון עוקץ של המדינה, באמצעות הקמת עסק פיקטיבי ובקשת החזרי מע"מ תשומות עבורו. הסגנית, קרובת משפחה של אחד המורשעים בביצוע ההונאה עצמה, לקחה את הטיפול בתיק לידיה תוך שהיא מונעת מעובד שעבד תחתיה לבצע את הנוהל הרגיל בכל הנוגע לאישור בקשה דומה בעסק חדש, הכולל ביקור פיזי בעסק. בתיק הופיעו שלל עדים, אשר כל אחד מהם העיד על חלק מהעובדות, אולם אף אחד מהם לא העיד באופן ישיר על מעשה שכוונתו ברורה. השופטת דניאלה שיריזלי אף ציינה, כי "התשתית הראייתית שהניחה המאשימה נגדה מתבססת ברובה על ראיות נסיבתיות ועקיפות, ועל הסקת מסקנות לוגיות מאותן ראיות. להוציא ההיכרות בין הנאשמת לזמיר (על רקע קירבת משפחה), ומפגש שהתקיים ביניהם במשרדה, אין במסכת הראיות ראיה שמוכיחה במישרין את כוונתה של הנאשמת. למעשה, אין בין עדי התביעה אפילו אחד אשר מפליל אותה במישרין ובמפגיע". למרות זאת קבעה השופטת, כי "לאחר שבחנתי את מכלול הראיות הנסיבתיות שהונחו לפניי, הלקוטות ממקורות שונים ונפרדים, כפי שפירטתי אותם לעיל בהרחבה, ויישמתי לגביהם את המבחנים הקבועים בפסיקת בית המשפט העליון; לאחר שבחנתי את מידת מהימנותם של העדים, והאפשרות לבסס על דבריהם ממצאים עובדתיים; הגעתי למסקנה, כי הראיות הנסיבתיות, על פי טיבן ואיכותן, הצטברותן והשתלבותן זו בזו, ועל דרך היסק הגיוני ומבחני שכל ישר, יוצרות עוצמה ראייתית חד משמעית לגבי אשמתה של הנאשמת". השופטת קבעה, כי לכל הפחות צריכה היתה הבכירה לספק הסבר משכנע אחר למסכת המעשים, דבר שלא נעשה, "הסבריה של הנאשמת אינם מספקים הסבר חלופי הגיוני וסביר, ועל כן, הם אינם מעוררים את הספק הנדרש לצורך הפטר מאשמה. אשר על כן, להשקפתי, לא רשלנות הייתה בעוכרי הנאשמת, אלא מודעות קרה, ברורה ומכוונת, שהיא ורק היא יכולה הייתה לגרום לה להתעלם במפגיע ובצורה בוטה מחריגויות שהזדקרו לעין כל מי שטיפל בדו"ח, ולהתעלם מ"הפעמונים המצלצלים", כדברי העדים פורת, טיבי ובן אבי".
