"כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו", אומרת הגמרא במסכת ביצה. דורות של יהודים התחנכו על ברכי הכלל הזה, וויתרו ממונם על מנת לממן את לימוד התורה של בניהם. רבנים וסוחרים, פועלים ובעלי מלאכה, עניים ועשירים, לא חסכו מכספם למען לימוד התורה של ילדיהם. גם כיום, כל מי שיש לו בן או בת, ובמשפחות רבות מדובר ביותר מילד אחד, בגילאי התיכון ולאחר התיכון, מכיר היטב את העלות הבלתי מבוטלת של תשלומי ההורים במוסדות החינוך. מה שיכול להתחיל ב- 5,000 ש"ח לשנה בישיבה או אולפנה עירוניים, ללא פנימיה וללא אוכל, יכול להגיע ל-סכומים של 13-14 אלף ש"ח בישיבות עם פנימיה מלאה, ואף יותר מכך בישיבות ואולפנות יחודיות מסוגים שונים. אולם, למטבע זה ישנם שני צדדים. כמעט בכל מוסד חינוכי, החל מגיל תיכון ואילך, מכהן לצד ראש הישיבה/האולפנה/מכינה/מדרשה גם מנהל אדמיניסטרטיבי מקצועי, אשר תפקידו לתת את המענה המקצועי לצרכיה הכלכליים של המערכת. מדובר בקבוצה לא גדולה של אנשים אידיאליסטים, אשר מקדישים את ימיהם ולילותיהם לעבודת הניהול, ואשר בלעדיהם לא היו המוסדות מצליחים להחזיק מעמד. על מנת להבין על קצה המזלג מעט מהבעיות והלבטים בפניהם עומדים מנהלי המוסדות, שוחחנו עם שלושה מנהלים ותיקים, ליאור ליפשיץ, צבי קליין ושמואל ביבר. שניים מהם מנהלים כל אחד מוסד אחד בו הם מתמקדים ולו מוקדשים כל מעייניהם, ואילו השלישי הוא בכיר ברשת של מוסדות חינוכיים, ומבטו כולל ורחב יותר. ליאור ליפשיץ, מנהלה של ישיבת ההסדר בקרני שומרון מזה 13 שנה, מציין כי האתגר העיקרי העומד בפני מנהל אדמיניסטרטיבי הוא הרצון לתת מענה לכל הצרכים בתוך מסגרת ההכנסות הנתונה, "אני מאמין שתפקידו של מנהל הוא לומר "כן". מנהל צריך להיות יצירתי, לחשוב כל הזמן על רעיונות חדשים ולהביא את עצמו למצב שבו הוא מסוגל, בתחומי ההיגיון הסביר, לגבות מבחינה תקציבית את מלוא הצרכים החינוכיים". ליפשיץ מציין, כי מדובר במלאכה שכלל איננה פשוטה ונעשית מסובכת יותר ויותר עם השנים. "הכנסותיה של ישיבת הסדר, ובמובן זה איננו שונים מהותית מכל ישיבה אחרת, מגיעים משלושה מקורות עיקריים. המקור הראשון הוא כספי מדינה, המגיעים מהאגף למוסדות תורניים במשרד החינוך מאז פורק משרד הדתות ובנוסף אליהם תקציב מסוים ממשרד הביטחון. המקור השני הם כספי תרומות והמקור השלישי הוא השתתפות ההורים באחזקת ילדיהם בישיבה". הקושי אותו חווים מרבית מנהלי המוסדות בשנים האחרונות נובע לדברי ליפשיץ משתי מגמות סותרות, מחד חל קיטון מתמשך בהשתתפות הממשלה בתקציבי המוסדות, ומאידך צרכי החינוך ועלויות החינוך גדלו במהלך השנים. ליפשיץ מציין, כי ישיבות ההסדר נאלצו במהלך השנים האחרונות להגדיל את השתתפות ההורים בהוצאות אחזקת הבנים בישיבות, זאת תוך שיתוף פעולה עימם. עם זאת הוא מדגיש, כי בישיבות פועלות ועדות הנחות, אשר בהתאם לקריטריונים שקבע איגוד ישיבות ההסדר מעניקות הנחות להורים המתקשים בתשלומים, וכי למיטב ידיעתו הנושא הכספי מעולם לא עמד למכשול בפני תלמיד שביקש ללמוד בישיבה. קושי נוסף, אותו מזכיר ליפשיץ, הוא הירידה הדרמטית בגובה התרומות המגיעות מעבר לים, עקב המשבר הכלכלי בארה"ב ובאירופה. לדבריו, "מדובר בעובדה שאין עליה עו מידי שנה בסוף חודש מאי מנהל מוסד צריך להתחייב על מרבית הוצאותיו לשנת הלימודים הבאה, כלומר לחודשים ספטמבר עד אוגוסט. מדובר למעשה בצורך לתכנן כמעט שנה וחצי מראש את צד ההוצאות, בעוד בצד ההכנסות הנסתר רב על הגלוי ררין, כזו שממשלת ישראל מצאה לנכון להכיר בה באופן רשמי והקימה קרן סיוע ייעודית במשרד הרווחה. המשבר הכלכלי הפך את כל נושא התרומות לקשה מאוד. אולם, לא אלמן ישראל, וכשדלת אחת נסגרת דלת אחרת נפתחת. כיום קיימים מיזמים כלכליים שונים, חלק גדול מהם בתחום התורני כמו הוצאות ספרים וכדו', אשר מסייעים למוסדות השונים למלא את החסר ולאפשר את המשך קיומם וצמיחתם של המוסדות". נקודת מבט שונה, גם בגיל וגם במגדר, מספק צבי קליין, מנהלה של אולפנת בהר"ן בכפר אליהו שבגדרה. קליין, גם הוא מנהל ותיק, מסביר כי הקושי העיקרי בפניו עומד מנהל מוסד חינוכי הוא החובה לתכנן קדימה בתוך סביבה של אי ודאות. "מי שמכיר מעט את המתרחש "מאחורי הקלעים" של המערכת האדמיניסטרטיבית החינוכית יודע, שמידי שנה בסוף חודש מאי מנהל מוסד צריך להתחייב על מרבית הוצאותיו לשנת הלימודים הבאה, כלומר לחודשים ספטמבר עד אוגוסט. מדובר למעשה בצורך לתכנן כמעט שנה וחצי מראש את צד ההוצאות, בעוד בצד ההכנסות הנסתר רב על הגלוי, ושינויים תקציביים קורים עד תחילת השנה ולעיתים גם במהלכה". הנעלם הגדול אליו מכוון קליין הוא נושא תקצוב לימודי היהדות, אשר לדבריו מאז עבר לפני כשבע שנים מאחריות משרד הדתות לאחריותו של משרד החינוך, הפך יעד לקיצוצים חוזרים ונשנים, הפוגעים באופן מהותי ביכולת לדעת מה יהיה גובה התקציב אותו יקבל המוסד החינוכי. קליין מציין, כי מנקודת מבטו שנות המשבר הגדולות היו השנים 2002-2004, בהן קרו שני תהליכים מקבילים. מצד אחד קוצץ באופן ניכר תקציבם של מוסדות החינוך התורניים ומן הצד השני נפגעה באופן ניכר ביותר הכנסתם הפנויה של רבים מההורים. "מדובר בשנים בהם הופחתו קצבאות הילדים באורח ניכר ביותר, בוטלו הטבות המס בישובי יהודה ושומרון ובוטלו גם חלק גדול מההנחות מהן נהנו תושבי אותם ישובים כמו הנחות בגני ילדים וכדו'. במשפחות רבות מדובר היה בנזק שהגיע עד ל-6,000-7,000 ש"ח בחודש, דבר שהביא הורים רבים לחוסר יכולת אמיתי לעמוד בתשלומים להם התחייבו. כאשר אתה עומד מול הורה שאומר לך "אין לי", ואתה יודע שבאמת אין לו, אין לך הרבה מה לעשות. במצב כזה לא היתה לנו כל יכולת לגלגל את הפגיעה בתקציבי הממשלה לעבר ההורים". עם זאת מדגיש קליין, כי עם הרבה סיעתא דשמיא הצליח המוסד אותו הוא מנהל לעבור את שנות המשבר, תוך נטילת התחייבויות אותן פרע בשנים טובות יותר. קליין מסביר, כי אחד הקשיים הגדולים ביותר, אותו לעיתים ההורים לא מבינים עד הסוף, הוא מימון החינוך הפנימייתי, "המדינה מממנת באופן שוטף בתי ספר, היא אינה מממנת פנימיה. מדובר בהוצאות עצומות, חלקן נובעות מהצרכים עצמם וחלקן מהוראות רגולטוריות שונות בהן חייבים לעמוד המוסדות. עם זאת הוא מזכיר, כי המינהל לחינוך התיישבותי, באמצעות "עליית הנוער", מסייע לרבים מההורים לעמוד במעמסה אותה מטיל עליהם החינוך הפנימיתי, ובכך למעשה מאפשר להורים רבים לעמוד במעמסה ולתת לילדיהם את החינוך הטוב ביותר בו הם מעוניינים". מי שכאמור רואה את המערכות הללו במבט רוחב הוא שמואל ביבר, סמנכ"ל מרכז ישיבות בני עקיבא, אשר מלווה כבר שנים ארוכות את כלל מוסדות הרשת. ביבר, אשר "חי את הדברים" ומנוסה בישומם, מדגיש כי באופן רגיל תקציבו של מוסד חינוכי חייב להיות מאוזן, "סעיפי ההוצאות נגזרים מסה"כ צפי הכנסות המוסד ובהתאם למטרות וסדרי העדיפויות שהוגדרו. בכל מקרה תקציב המוסד חייב להיות מאוזן. מניסיוננו עולה כי מוסדות שלא הקפידו לאורך זמן על איזון תקציבי נגררו לגירעונות מצטברים קשים שלעתים העמידו בסימן שאלה את קיומו של המוסד - שיטת "נסתדר בעז"ה" אינה עובדת". ביבר הבקי במספרים, מחלק את מוסדות החינוך הדתיים התורניים לשלושה טיפוסים עיקריים. הראשון הוא נתיב תורני בבי"ס מקיף – בנתיב זה לימודי הקודש נעים בין 12-16 שעות שבועיות, כשני שליש מתקציב זה מגיע מתקצוב משרד החינוך כולל תגבור מדעי היהדות עפ"י הנוסחה החדשה. וכשליש ממנו מכוסה מתשלומי הורים. הטיפוס השני הוא ישיבות ואולפנות ללא פנימיה. באולפנות לימודי הקודש נעים בין 16-18 שעות שבועיות. כמחצית התקציב מגיעה מתקציב משרד החינוך כולל תגבור מדעי יהדות והמחצית הנותרת מכוסה מתשלומי הורים. החינוך החברתי הניתן במוסדות אלו הינו מקיף וכולל סמינריונים, שבתות עיון, מדרשות, הרצאות תורניות וכו'. שמגיע לסך כ- 1,400 ₪ לשנה לתלמידה שעיקרו מתוקצב ע"י הורים. בישיבות נעים לימודי הקודש בין 18-24 שעות שבועיות, כ- 40% מגיע מתקציב משרד החינוך ורובו מכוסה ע"י תשלומי ההורים. כמו באולפנות ניתן חינוך חברתי מקיף ומוגבר שכולל שבתות, סמינריונים, מדרשות, הרצאות תורניות שמגיעים לכדי 1,500 ₪ לשנה לתלמיד שבעיקרו מתוקצב ע"י ההורים. כתוצאה מכך, כלל תקציב השעות במוסדות הללו מגיע 60% מכספי משרד החינוך וכ-40% מההורים ומקורות נוספים. הטיפוס השלישי אלו המוסדות הפנימיתיים, הדומים מאוד לאחיהם הבלתי פנימייתיים, אלא שבהם נוסף מרכיב הפנימיה, אותו מעריכה ועדת לאור ב- 20 אלף ש"ח בשנה. מי שמממן את המרכיב הזה הוא בדרך כלל ההורים, אשר תשלומיהם למוסדות הפנימיתיים מגיעים לסכומים גבוהים מאוד. במוסדות המינהל לחינוך התיישבותי המנהל הוא הממן את מרבית עלויות הפנימיה, אולם גם שם נדרשים ההורים להשתתפות מסוימת. גם לקיצוץ בתקציב לימודי הקודש יודע ביבר לתת לבוש מספרי, ומציין כי מעבר לקיצוץ כלל השעות במערכת החינוך, אשר עומד לדברי ארגון המורים העל יסודיים על 5-6 שעות שבועיות לכיתה, קוצץ תקציב לימודי היהדות באורח קשה הרבה יותר, "במעבר בין משרד הדתות למשרד החינוך. בתקופת משרד הדתות סה"כ תקצוב מדעי היהדות עמד על כ- 286 מיליוני ₪ ובמעבר למשרד החינוך קוצץ לכדי 161 מיליוני ₪ - קיצוץ של 45% בתקצוב למוסדות". השלכותיו של קיצוץ זה לדברי ביבר הן חמורות ביותר. לדבריו, "קיצוצים אלו העמידו בסימן שאלה את אפשרות המוסדות להמשיך ולתת את היקף לימודי הקודש כפי שהיה עד כה מבלי להעמיס על ההורים את מלוא הקיצוץ. ובפועל מוסדות נאלצו לקצץ בלימודי הקודש, ויש מראשי הישיבות והאולפנות שמזהירים, שהגענו לקו האדום, ויותר מזה לא נוכל לקרוא למוסדות ישיבות ואולפנות. מנגד, הייקור בתשלומי ההורים יצר תסיסה גדולה בקרב ציבור ה מוסד שיש לו אבא ואמא, שהמנהל שלו אינו עומד לבד במערכה, הוא מוסד שמתנהל לא פעם יותר טוב. גם הגיבוי מול הבנק אותו יכולה להעניק הרשת איננו מזיק הורים על הנטל הנוסף שנפל על כתפיהם. הבעיה מחריפה מאוד בפריפריה שגם בעבר ההורים לא יכלו לשאת בנטל והרשויות המקומיות אינן מסוגלות לסייע למוסדות שבתחומן". חלומו הגדול של ביבר, הוא "לתת חינוך תורני ומדעי מוגבר במוסדותינו, בלא שהנטל ייפול בעקרו על כתפי ההורים, ולצמצם את שכר הלימוד של ההורים לרמה סבירה השווה לכל נפש". ביבר מציין כי הגשמתו של החלום מותנית בתכנון של פריסת מוסדות החינוך, כך שיביאו לניצול אופטימלי של התקציבים העומדים לרשותם. "מניסיוננו, מוסד שרוצה להעניק לתלמידיו את מגוון המגמות הנדרש לצד לימודי קודש מתוגברים, צריך להיות בגודל של 400 תלמידים ויותר". זווית ראיה מעניינת ומעט שונה על התנהלותם הכספית של מוסדות החינוך בציבור הדתי לאומי נותנים שני בנקאים מבנק פאג"י, המלווים במשך לא מעט שנים מוסדות חינוך רבים. ראשון הבנקאים הוא יוסף כהן מהנהלת בנק פאג"י, אשר מלווה את רשתות החינוך הגדולות ואת העמותות החינוכיות הגדולות בציבור הדתי לאומי, וככזה נחשף לבעיותיהן התקציביות. כהן מציין, כי אחת הבעיות הגדולות המלוות חלק גדול מהמוסדות שאינן מוסדות תיכוניים הוא תקצוב לא סדיר. "חלק גדול מתקציבי הממשלה מגיעים מסיבות שונות ומשונות בתשלום אחד בסוף השנה, וגם תקציבים שאינם כאלו מגיעים לא פעם באופן לא סדיר. מדובר בתקציבי משרד הביטחון לישיבות הסדר, בתקציבי מדרשות, בתקציבי תנועות נוער ובתקציבים נוספים. היכולת שלנו כבנקאים, המתמחים במגזר זה, לראות את התמונה הכוללת, מאפשרת לנו לבנות מוצרים פיננסיים המותאמים למוסדות אלו, ובכך לאפשר להם התנהלות פיננסית סבירה". כהן מציין לטובה את איכות הניהול של המוסדות הדתיים לאומיים, תוך שהוא מציין עם קורטוב של אירוניה כי "למוסדות אין ברירה אלא להתנהל נכון". לדבריו, מנהל מוסד אשר מכיר את תזרים המזומנים שלו ונערך לתרחישים שונים מראש, יקבל יחס דומה מפקיד הבנק. לעומתו מי שכל היום "מכבה שריפות" לא ישרוד לאורך זמן ולא יוכל להוביל את המוסד שלו בדרך המלך. כהן, המביט מן הצד על תופעת הצטרפותם של מוסדות שונים לרשתות חינוכיות, רואה את התופעה בחיוב. "מוסד שיש לו אבא ואמא, שהמנהל שלו אינו עומד לבד במערכה, הוא מוסד שמתנהל לא פעם יותר טוב. גם הגיבוי מול הבנק אותו יכולה להעניק הרשת איננו מזיק". איש השטח, אשר עובד מול מנהלים רבים ביומיום, הוא מוטי פוגלמן מנהל סניף שלומציון של בנק פאג"י. פוגלמן, אשר גם הוא מלא שבחים לצורת הניהול של המוסדות הדתיים לאומיים, מציין גם הוא כי הקושי העיקרי מולו מתמודדים המנהלי המוסדות הוא חוסר הסדירות של תקציבי הממשלה. "לא פעם אני מקבל טלפונים ממנהלי מוסדות שאינם מבינים מדוע מתעכב תקציב זה או אחר ומדוע קיבלו רק חלק ממה שהיו אמורים לקבל. לי כמי שמטפל בשורה ארוכה של מוסדות, יש לפעמים את היכולת להרגיע את אותו מנהל ולספר לו שמדובר בבעיה מערכתית. לעיתים הקשרים שבנינו במשך השנים מאפשרים גם להעריך מתי הבעיה תיפתר. במצבים כאלו בא לידי ביטוי היתרון הייחודי שלנו, כמי שנותנים ברגעי משבר כאלו מענה למנהלים ומאפשרים להם מסגרות אשראי שיגשרו על אותם הפערים". פוגלמן מזכיר מוצר ייחודי אשר נבנה לאחרונה בבנק, ונועד גם הוא לתת מענה למוסדות כמו ישיבות ההסדר, אשר מקבלים תקציבים בסוף השנה, "מדובר במסגרת אשראי הולכת וגדלה, אשר מאפשרת למוסדות לנצל מידי חודש חלק יחסי מתוך התקציב אשר אנו מעריכים שיקבלו. בדרך זו אנחנו מסייעים למוסדות להתגבר על הקשיים בהם הם נתונים, וזאת בראיה כלל מערכתית".
