איתי פרבשטיין היה מבין לכודי הרכבת שעלתה באש. רק בנס הוא נחלץ מהשריפה, ביום שאחרי הוא מספר על הרגעים המותחים והתחושות הקשות שבאו אחרי. "בתוך שלוש שניות העולם סביבי השתנה. ישבתי ברכבת נהנה מהנוף ומחובר לעדכוני האינטרנט בנייד ולפתע ראיתי מבעד לחלונות ענן שחור ענק. לרגע חשבתי שהתנגשנו ברכב שממנו עלה עשן, אבל לא חשתי כל מכה. ואז הבנתי שהעשן בעצם מלווה אותנו יוצא מהרכבת עצמה. הדבר הבא שראיתי היה אש אדומה ויוקדת. בהתחלה בחוץ ואחר כך גם בתוך הקרון. להבות במרחק של עשרה מטרים ממני. שטפו אותי גלי חום חזקים מכיוון הנסיעה ורגע אחר כך נשמעו זעקות רמות של נוסעים מבוהלים שאיבדו עשתונות, דוחפים ורצים בלי לדעת בעצם לאן היכן בטוח יותר. הקרון התמלא בעשן שחור סמיך. הנשימה נעשתה קשה. ואז כבה האור. נהיה חשוך ושקט. כאן הגיעה ההכרה: אנו במלכודת אש עם סיכוי ממשי לחדול מלהתקיים". לדבריו, הם הרגישו כפסע מהמוות. "ראיתי את המוות מול העיניים. ניסינו לשבור את החלונות של הרכבת אך לא יכולנו. קראנו לעזרה אך זו לא הגיעה. מתג העצירה לא פעל ובמשך עוד דקות מספר הרכבת המשיכה בנסיעה בוערת. כשכבר בלמה לא היה אפשר לפתוח את הדלתות בצורה ידנית כדי לקבל קצת אוויר לשאוף מעט תקווה. שאלנו היכן אנשי הרכבת? איפה בדיוק ממוקמים הפטישים הקטנים האדומים האלו? ההרגשה הייתה שכולם ברחו והשאירו אותנו תקועים שם. לא היה זכר לעזרה לא היה מי שיכוון אותנו החוצה. דפקנו על החלונות - מקור האור היחיד בקרון בעטנו בהם במרפקים באגרופים אך החלונות נשארו שלמים ויציבים. האוויר נגמר שאפנו רעל שחור". פרבשטיין מודה לה' על הנס שקרה בסוף. "לידי עמד חייל שהוציא את האקדח שלו והתמהמה. צעקנו לו שיירה שינפץ את החלון. אחרי עוד כמה שניות הוא לחץ על ההדק. חור קטן נפער בחלון. אוויר יקר נכנס אלינו. בעטנו בזגוגית ניפצנו עוד ועוד חלקים ממנה כדי להגדיל את פתח האוויר והיציאה. בינתיים הגיע גם האיש עם הפטיש האדום. הוא פתח עוד חורים בחלונות הקרון מכיוון שלא היה אפשר לפתוח את הדלתות. "אנשים החלו להשתלשל מהחלון. חלק מהנוסעים ואני ביניהם נשארו בפנים כדי לחלץ קודם את המבוגרים. עמדתי ליד גברת מבוגרת עם מקל הליכה ופחד עצום בפניה. הושבתי אותה במושב ליד החלון ניסיתי להרגיע אותה. ראיתי שהיא לא יכולה לצאת דרך החלון. באוויר היה חשש עמום שעוד רגע הקרון יתפוצץ. "כמה רגעים אחר כך הגיעו אנשים שסיפרו שבקרון האחרון יש דלת פתוחה שממנה אפשר להוציא גם אנשים שקשה להם לקפוץ מהחלון. נחלצנו. רבע שעה אחרי שראיתי את האש הייתי בחוץ מרוחק מהקרון הבוער. מי זכר שבכלל לא הייתי אמור להיות על הרכבת הזו? שהבוקר החל בנינוחות בכוס קפה במרכזית חוף הכרמל?" איתי שהיה בדרכו למערכת עיתון 'ישראל היום' בת"א, שם הוא עובד כמנהל מערכות מידע, לא מקבל את טענות הנהלת הרכבת שאומרים ביום שאחרי שהם היו בסדר. "נשארתי עם תחושה שהופקרנו. הרגשנו שעובדי הרכבת נעלמו כדי להציל את עצמם. הציוד ברכבת לא התאים למקרה כזה. מאוחר יותר שמעתי את מנכ"ל הרכבת טוען שקצר ברכבת זה דבר סביר לחלוטין. בעיניי הם נכשלו והם צריכים לקחת אחריות כי במבחן התוצאה הם נכשלו בגדול".
