ג', בת 32, התקשרה אלי באחד הימים. אני חושבת שיש לי דיכאון אחרי לידה, והייתי רוצה להגיע לפגישה. קולה נשמע בטוח ונמרץ, בניגוד לאבחנה שנתנה על עצמה. למרפאה נכנסה אישה צעירה, לבושה בהקפדה, מאופרת קלות. "ילדתי לפני שלושה חודשים" סיפרה. "זה הילד השני שלי, הלידה הייתה בסדר, הכל בסדר, אבל...אני מרגישה שאני לא באמת אוהבת אותו"-ופרצה בבכי. ג' עברה הריון תקין, שהיה רצוי, אך הגיע מהר מכפי שציפתה. בשליש השלישי החלה להרגיש עייפות רבה, וחששות כבדים לקראת הלידה. מחשבות כמו אולי זה מוקדם מידי, ואיך תסתדר עם שני ילדים קטנים הטרידו אותה. אמנם מהלידה היא לא פחדה, כי הלידה הראשונה הייתה חוויה טובה מבחינתה, אבל ככל שהתקרב מועד הלידה גברו החששות, והיא החלה להרגיש תחושת מועקה ומתח שלוו אותה כמעט כל הזמן. גם הלידה הזו עברה בצורה טובה מבחינתה. אחרי הלידה היא הביטה בתינוק החדש, תינוק שלם ומושלם, ורצתה להרגיש את האושר שהציף אותה בלידה הקודמת, אבל הוא לא בא. האושר לא בא גם יום ויומיים ושבוע וחודש אחרי הלידה. היא מאוד רצתה וניסתה שהוא יגיע, והרגישה מבויישת בעצמה ואמא לא טובה בגלל זה. בשבועות הראשונים היא טיפלה בתינוק החדש. היא הרי הייתה אמא מנוסה, וזכרה בדיוק מה צריך לעשות. היא זכרה גם בדיוק איך זה היה בפעם הקודמת. אז, בלידה הראשונה, היא התמסרה כולה לבת שלה. לא עניין אותה שום דבר אחר. היא גם לא הייתה צריכה לדאוג לשום דבר אחר, כמעט. היא האריכה את חופשת הלידה, ונשארה עם ביתה עוד כמה חודשים בבית. אז הרגישה איך חווית האמהות ממלאת אותה, וביתה נראתה לה הדבר הנפלא ביותר בעולם. התחושה הזו גרמה לה להרגיש חזקה ובטוחה בעצמה כאם, וגם גאה בעצמה. ועכשיו, זה לא היה ככה. היא לא עמדה בסטנדרטים של עצמה. לא באהבה החזקה, ולא בהתמסרות הטוטלית. לאט לאט אבל בטוח התגנב לליבה הספק. אולי אני לא באמת אמא טובה. אולי אני לא באמת אמא אמיתית וטבעית כמו שחשבתי. פתאום גם לא הייתה לה סבלנות אינסופית לבת שלה, זו הקטנה, שהפכה להיות הגדולה. היא מצאה את עצמה כועסת עליה, ואפילו מרימה את הקול. אמנם גם קודם זה קרה, אבל לא כמו עכשיו. עוצמות הכעס שחשה כלפיה הפחידו אותה. הקטן התעורר הרבה בלילה, ובצהריים, כשהוא סוף סוף נרדם ליותר מרבע שעה, הגיע בדיוק הזמן להוציא את הקטנה-גדולה מהגן. היא הרגישה עייפה, חסרת סבלנות, מותשת, והפכה להיות גם עצובה ומיואשת. היא התקשתה להירדם בלילות, אחרי שהתעוררה להאכיל את התינוק, ושכבה ערה מוצפת במחשבות. מחשבות שחורות על כך שהיא אמא לא טובה, שהיא עשתה טעות בכך שנכנסה להריון כל כך מהר, ושהכל נהרס ללא תקנה. כלפי חוץ הצליחה רוב הזמן לשמור פאסון. לצאת עם הילדה לגינה או לחברים אחרי הצהריים ולחייך במקומות הנכונים. מי שלא הכיר אותה מקרוב לא יכול היה לדעת מה היא עוברת. היא אמנם קראה בעבר על דיכאון אחרי לידה, אבל התמונה שהצטיירה לה הייתה שונה ממה שקרה אצלה. חוץ מזה, אם תפנה לטיפול, תהיה זו מבחינתה הודאה בכך שהיא לא מסוגלת להסתדר לבד, היא נזקקה לעזרה-עוד הוכחה לכישלון שלה. אבל, התחושה החזקה שהקשר בינה לבין בנה לא מתפתח כמו שהייתה רוצה, "כמו שצריך" והכאב על כך גברו על הבושה שחשה, והיא פנתה לעזרה למרות הקושי. ג' התחילה בטיפול פסיכותרפי (שיחות) וטיפול תרופתי נוגד דיכאון. יחד עם ההטבה בתסמינים הדיכאוניים, יכלה ג' לראות ולקבל שישנם סוגים שונים של קשר. כמו שכל ילד הוא שונה, כך הקשר איתו הוא שונה. כמו שיש הרבה צבעים, וכולם יפים, כך יתכנו צבעים שונים שצובעים את הקשר של האם לילדים שלה. היא הרגישה פחות בושה ופחות אשמה, והביטחון בעצמה וביכולות שלה כאם חזרו אליה לאט לאט, אחרי תהליך ארוך. בכלל, ההסתכלות שלה על החיים השתנתה. אפשר לומר שהיא קיבלה את עצמה כיותר אנושית,פחות טוטלית, לא מושלמת. היא חזרה לישון טוב בלילה-בין האכלה להאכלה, מצב הרוח השתפר, היא עלתה במשקל (כן כן...) והרגישה שהכוחות שלה חוזרים אליה. יום אחד, כשהבן שלה הסתכל אליה בעיניים הגדולות שלו-היא הרגישה שהיא באמת, אבל באמת, אוהבת אותו. ד"ר ליאת הולר הררי, פסיכיאטרית, פסיכותרפיסטית ומדריכת הנקה, מתמחה בטיפול בנשים, מנהלת אתר נפש אם .
