בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי את ערעורם של שי סימון ושלום ימיני, אשר היו מעורבים בהריגתה של מיטל אהרונסון ז"ל. בית המשפט קבע כי לא ניתן להרשיע את ימיני, שהיה הנוסע ברכב, כמבצע של עבירת פגע וברח, אלא כמסייע בלבד, ולפיכך הפחית את עונשו מ-5 שנות מאסר לשנתיים וחצי. לגבי סימון, שנהג ברכב, מצא בית המשפט כי העונש של 20 שנות מאסר שהושת עליו בבית המשפט המחוזי, חרג באופן קיצוני מרף הענישה המקובל. לכן, הופחת העונש ל-14 שנות מאסר, כאשר גם עונש זה מעלה באופן ניכר את רף הענישה שהיה מקובל עד היום. בית המשפט קבע כי למרות שימיני היה מודע לנעשה ולא עשה דבר כדי למנוע מסימון להימלט ומלבצע עבירה של הפקרה לאחר פגיעה, לא ניתן להרשיעו בביצוע עבירת ההפקרה אלא בסיוע בלבד. זאת, בין השאר בעקבות לשון החוק בעניין זה, אשר מפנה את החובה לנהג בלבד. בית המשפט עמד בהרחבה על העמימות שבלשון החוק ועל הקשיים ביישומו, והפנה קריאה למחוקק לתקן את החוק, באופן אשר יבהיר אם העבירה מופנית גם כלפי הנוסע ברכב (בנוסף לנהג), תוך קביעת תכלית חקיקתית מפורשת של מניעת בריחה והימלטות ממקום התאונה, לצד תכלית העזרה והסיוע לנפגע הקבועה כיום בחוק. לנוכח הרשעתו של ימיני כמסייע לעבירת ההפקרה (להבדיל ממבצע בצוותא), הופחת עונשו מ-5 שנות מאסר לשנתיים וחצי מאסר בפועל. אשר לעונש המאסר שהושת על סימון, בית המשפט ערך סקירה של רף הענישה המקובל, הן בנסיבות דומות והן בנסיבות מחמירות, לרבות בעבירות שהיסוד הנפשי בהן הוא כוונה (בעוד שבמקרה דנן מיוחס לימיני יסוד נפשי של פזיזות) וקבע כי בית המשפט המחוזי חרג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת. בשל כך, ובהתחשב, בין היתר, בכך שלסימון אין עבר פלילי והוא לא הורשע בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר ולא הורשע בעבירה של הימלטות משוטרים (הכשלת שוטר במילוי תפקידו), הפחית בית המשפט את עונש המאסר שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי. עונשו של סימון הועמד על 10 שנות מאסר בפועל בגין הריגתה של מיטל אהרונסון ז"ל ופציעתה של מלי יזדי, ועוד 4 שנות מאסר בפועל בגין הפקרתן, ובסך הכל 14 שנות מאסר בפועל, תוך הבהרה כי אף בכך יש משום החמרה של ממש ברף הענישה שהיה מקובל עד היום בעבירות מעין אלה.
