סקר אמריקני־פלשתיני חדש מגלה כי ערביי מזרח ירושלים לא שותפים לדרישות של הרשות הפלשתינית. רבים מהם מעדיפים להמשיך לחיות תחת שלטון ישראלי, יותר מאלו שרוצים שבתיהם יעברו למדינה פלשתינית. העיתונאי נדב שרגאי מדווח בעיתון "ישראל היום" כי כ־35 אחוזים מתושבי מזרח ירושלים מעדיפים לחיות תחת ריבונות ישראלית ולהחזיק באזרחות ישראלית במקרה שירושלים תחולק במסגרת הסכם שלום. 30 אחוזים יעדיפו להיות אזרחי המדינה הפלשתינית ו־30 אחוזים נוספים העדיפו שלא לענות על השאלה, או שטרם החליטו. אם לא די בכך, 40 אחוזים מתושבי מזרח ירושלים אמרו שאם ירושלים תחולק, הם יעברו לגור בצד הישראלי, כדי להישאר אזרחים ישראלים. לעומת זאת, רק 29 אחוזים יעתיקו את מגוריהם לצד הפלשתיני, אם יוחלט שמקום מגוריהם יישאר בתחומי ישראל. באסם עיד, אחיו של השר לשעבר, תושב מחנה שועפט ופעיל זכויות אדם, אינו מופתע מנתונים ואומר בראיון לעיתון כי "זו המציאות. זה אמיתי. אני ועוד רבים במזרח ירושלים ערים למה שמתרחש בגדה ובעזה. הציבור וגם אני לא רוצים לחיות תחת שלטון שבו לאנשים אין זכויות ולא ביטוח רפואי ולא ביטוח לאומי ולא קצבת ילדים ולא הבטחת הכנסה וגם לא דמי אבטלה ודמי נכות. "בני אדם, אפילו תחת כיבוש, מחפשים רמת חיים מסוימת. יש הבדל בין משכורת של 8,000 שקל בחודש במזרח ירושלים לבין 1,200-800 שקל ברשות. אפילו חייל ברשות לא מרוויח יותר מ־2,100. "אז אנשים אומרים לעצמם: שתלך הרשות קיבינימט. אנשים מסתכלים על האופי של הרשות, של ההנהגה. הם רואים שם אוכלוסייה רחבה ענייה מול שכבה של מנהיגות פוליטית וצבאית שהגיעו מתוניס, השתלטו על אדמות, על הכלכלה, חיים בבתי פאר, נוסעים במרצדס ולא אכפת להם מהעם שהולך יחף. נכון שהציבור מרגיש שהוא חלק מהעם הפלשתיני, אבל כל העניין הלאומי הולך ויוצא לאט לאט מהנפש שלו, אם זה בעזה, אם זה בגדה ובוודאי אם זה במזרח ירושלים. הלאומיות חשובה, אבל רמת החיים חשובה יותר". הוא מציין "במזרח ירושלים אדם שחש ברע מגיע לבית החולים הדסה ומקבל טיפול רפואי נאות ללא תשלום. אנשים בגדה לא מצליחים לקבל אפילו תרופות, שלא לדבר על אשפוז. אני שומע על תרופות שפג תוקפן, שמוצגות שם על המדפים, שאם אתה משתמש בהן אתה מסכן את חייך, היכן הרשות? היכן הפיקוח? זה בכלל מעניין אותם?"
