מחשבות מביאות אותנו להתנהגות לא רצויה ולאכילה לא מתוכננת. על מנת לחסום את אותן המחשבות המפתות אותנו לאכול, עלינו להעלות למודעות את המחשבות המסוכנות ואז לתקן אותן. הנה לפניכם, מספר דוגמאות לאותן מחשבות מסוכנות: 'חבל' - מי לא מכיר את האמירות "חבל לזרוק", "חבל לא לגמור את העוגה, הרי כבר הזמנו". האמת היא שבאמת חבל ובהחלט לא מכובד לגמור שאריות. לכן, התיקון חייב להיות חשיבתי. בהתחלה זה ייראה לנו מלאכותי, אבל אחר כך זה יהפוך לחלק מאיתנו. וכשעולה ה"חבל" הקטלני הזה, עלינו לתקן מיד: אנחנו לא פח האשפה המשפחתי, כי על קלוריות המיותרות - חבל! עוגיה לא הורסת. ממשיכים כרגיל, למרות החריגה. מי החליט שצריך ואפשר להיות מאה אחוז כל הזמן? הרי זה לא מציאותי. 'מחר אתחיל דיאטה' - אם דיאטה מתקשרת לעונש, חסך, מסכנות וכדומה, הרי כל כך ברור מדוע נעשה רע רק מהמחשבה עליה ומתחילה הזלילה הגדולה. הרי צריך להיפרד מכל כך הרבה דברים... כיצד נתקן זאת? בהתייחסות לדיאטה כדרך חיים. אין יותר אסור, הכל מותר. זה רק עניין של כמויות. ואם הכל מותר, אז אין צורך בכל טקסי הפרידה. 'אם כבר' - המחשבה הזו היא אבי אבות הטומאה. היא כוללת בתוכה את כל המלחמות והמאבקים שנושא הדיאטה מייצג. שפיץ של עוגיה, בוטן עלוב, כל דבר הכי קטן וגם גדול עלול להעלות את ה"אם כבר" הקטלני הזה, ואז באמת מתחילה הזלילה הגדולה, כי ביס מעוגה מביא לחיסול התבנית... כיצד נתקן זאת? מבטלים את ה"אם כבר". לא קרה כלום, עוגיה לא הורסת. ממשיכים כרגיל, למרות החריגה. מי החליט שצריך ואפשר להיות מאה אחוז כל הזמן? הרי זה לא מציאותי. 'לא ירדתי במשקל השבוע, אז אם כבר' - זו נקודת השבירה של רבים וטובים. בוודאי שאי ירידה במשקל (במיוחד כשמגיע לנו לרדת) מתסכלת ומאכזבת. זוהי הנקודה שבה רבים אומרים - זהו, המאמץ לא שווה. קדימה, אוכל... כיצד נתקן זאת? זה חלק מהתהליך. בפעם הבאה תהיה ירידה טובה יותר. די חבל שגולם כמו המאזניים קובע את מצב הרוח. ממשיכים כרגיל. הרי ברור שאחר כך לא נצום, אבל זה עוזר לעבור את האכילה הלא מתוכננת, נותן לגיטימיות לזלילה 'ירדתי השבוע, אז אפשר' - הפעם מגיעים לזלילה הגדולה דווקא מקטע חיובי. ירדנו יפה ואז עולה המחשבה, "אה, אכלתי עוגיה וירדתי, אז אפשר עוד פעם" והעוגיה נגמרת בעוגיות. המחשבה הזו מביאה לשאננות, לביטחון עצמי מופרז ול"יהיה בסדר" הישראלי כל כך... כיצד נתקן זאת? האכילה לא צריכה להיות תלויה בשקילה. ממשיכים כרגיל. 'עכשיו אוכל ואחר כך אצום' - מה לומר, אנחנו כל כך יצירתיים במציאת דרכים לזלול. כמה תמים מצידנו. הרי ברור שאחר כך לא נצום, אבל זה עוזר לעבור את האכילה הלא מתוכננת, נותן לגיטימיות לזלילה. כיצד נתקן זאת? עכשיו אשמור ואחר כך אוכל. יחי ההבדל הקטן. המסקנה: המחשבה מביאה לחיסול המוחלט של העוגה, או כל דבר אחר שהיה מונח בסביבה. אם נשנה את החשיבה הזאת, נשנה את ההרגשה, והחשוב ביותר - נשנה את ההתנהגות. הכותבת: רחל גרנות, בעלת תואר שני בבריאות הציבור וחינוך לבריאות, עסקה שנים רבות בהדרכה בנושאי בריאות ורפואה במסגרת קופ"ח כללית. פיתחה ומנחה תוכנית לירידה במשקל ושמירה על הישגים במרכז הרפואי 'הרצליה מדיקל סנטר'.
