מערכת הביטחון הישראלית עוקבת ברגישות אחרי ההתפתחויות במצרים. הפכפכותו של אחד השלטונות היציבים במזרח התיכון מצריכה היערכות לתגובה בעיקר לנוכח ההשתלטות של גורמים עויינים על אתרים בצפון סיני. עם זאת ראוי ונכון להזכיר כי הצורך בהיערכות ביטחונית גם בגבול המצרי לא נולד בימים אלה עם המהומות האחרונות. היה מי שהתריע רבות מההתחמשות המצרית ללא צורך. היה מי שדרש מממשלת ישראל שלא לעצום עיניים, אבל המישהו הזה שנשא על עצמו את משימת ההשכמה של מנהיגי ישראל עבר אל שולחן הממשלה. למישהו הזה קוראים ד"ר יובל שטייניץ, אבל מאז הפך שטייניץ לשר האוצר של מדינת ישראל אין מי שיזהיר שוב ושוב ויתריע בפעמוני האזעקה נגד ההתחמשות המצרית. בעבר הלא רחוק דאג שטייניץ לשוב ולקבוע כי מצרים משתפת פעולה ביודעין או בעצימת עין עם ארגון החמאס, הוא האשים את מצרים במתן אפשרות למבריחי האמל"ח לרצועת עזה, ובין השאר גם התריע מפני ההתחמשות המצרית לקראת יום פקודה – איזו פקודה? נגד מי אם לא נגדנו? גם בכהנו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון ידע שטייניץ להתריע ולהזהיר ובתום אחד התרגילים הצה"ליים הגדולים קבע שאחד המתווים שנבחנו בתרגיל הוא "לחימה מול צבא מלא בהיקף מלא שזה האיום המרכזי על עצם קיומנו כאן על ידי צבאות מצרים וסוריה". שטייניץ לא הסתפק בכך וקבע ש"מצרים היא סיכון. היא מתעצמת בצורה פראית למרות שאין עליה שום איום ויש לה יתרון צבאי על פני כל מדינה אחרת באפריקה או מדינה ערבית אחרת. אנו מקווים שהשלום יחזיק מעמד למרות העויינות אבל צריך להתכונן לכל מצב". וכשהמצרים ביקשו לתגבר כוחות חמושים בסיני היה זה שטייניץ שהזהיר שהסכמה לבקשה תהיה בגדר "הקרבת בטחון המדינה לטווח רחוק". "אל לה לישראל להקריב את הביטחון הלאומי לטווח הארוך המושתת על אזור סיני, למען תקוות שווא של הקלה זמנית בהברחות הנשק. כל פלוגת קומנדו מצרית הפרוסה באזור הנגב, גם אם היא מצוידת בנשק קל בלבד, היא עוד פלוגה המאיימת על בסיסי צה"ל במקרה של מלחמה", אמר אז שטייניץ. בהזדמנות אחרת אמר בראיון לארי שביט ב'הארץ' (כששביט משלח בו עקיצות של זלזול) ש"קיימת סכנה ממשית שישראל נרדמה, וכאשר היא תקיץ משנתה היא תמצא את עצמה עומדת מול אתגר צבאי מצרי מאוד קשה". שטייניץ של אותם ימים לא קנה את ציורי השלום שצייר לו ארי שביט והבהיר: "אני מציע לא לקבל כפשוטן את הצהרות השלום המצריות אלא להסתכל על העובדות. העובדות מראות שמצרים בונה צבא אדיר. זו מדינה ללא איומים וללא סכסוכי גבול פעילים וללא משאבים אשר משקיעה מיליארדים ביצירת צבא שיש לו דומיננטיות מוחלטת בעולם הערבי ובאפריקה. לשם מה היא עושה זאת? המספרים הם פשוט מדהימים. סדר הגודל של חיל האוויר המצרי דומה פחות או יותר לסדר הגודל של חיל האוויר הישראלי אבל מספר הטנקים, התותחים, הספינות וסוללות הטילים שלהם עולה לאין ערוך על שלנו. הצבא המצרי גדול בהרבה מצה"ל". ולמי שלא הבין הוסיף אז שטייניץ: "מעבר לכך שמצרים בנתה במשך 25 שנים עוצמה אדירה, ב-10 השנים האחרונות התפתח תהליך נוסף. מאז אמצע שנות ה-90 הדוקטרינה המצרית, האינדוקטרינציה המצרית והתרגולות המצריות מכוונות נגד ישראל. מאז תחילת שנות האלפיים מצרים גם משקיעה מיליארדים בתשתיות הצבאיות שלה אל מול ישראל. יש סימנים מדאיגים. אולי מדאיגים מאוד, שאינני יכול לפרט אותם". שטייניץ ההוא, זה שדאג להזהיר אותנו פקח עיניים אל מול פני המציאות ואמר שאם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז אולי זה באמת ברווז – אם המצרים מתחמשים נגדנו ונערכים נגדנו אולי זה באמת נגדנו. "אין לי ספק שאם מצרים הייתה יכולה להעלים את ישראל מהמפה היא לא הייתה מתנגדת לכך. אני בעד השלום עם מצרים. אני מברך על השיפור המסוים שחל ביחסים בשנה האחרונה. אבל אני חושב שאסור לנו להשלות את עצמנו. יש סבירות בלתי מבוטלת שבעתיד יתרחש עימות צבאי בינינו לבין מצרים. צריך להיערך לכך", אמר אז שטייניץ. אבל משהו קרה לאיש. ד"ר יובל שטייניץ הפך לחבר ממשלה (ואפילו חבר בכיר בממשלה) ומאז לא נשמע קולו בסוגיה המצרית. את עולמו ההגותי הוא משקיע בעסקי שישינסקי, תשובה ועופר עייני ואת האיום המצרי השאיר ל... למי בעצם? לאף אחד. מאז ששטייניץ הפך לשר האוצר החזירה היען המכונה ישראל את ראשה לעומק החולות והעדיפה להתעלם מהמתרחש סביבה. וכך, בהעדר הקאטו הזקן התורן שיתריע שוב ושוב מפני הסכנה המצרית, מוצאת ישראל את עצמה מתעוררת אל מול חשש כבד להתפתחות חזית דרומית מחומשת במיטב האמל"ח המערבי, מול הצבא המשוקם ביותר במזרח התיכון, ולנו אסור לומר שזה מסוכן...
