לכאורה מדובר באחד הנאומים שהיו אמורים להיות טבעיים לראש ממשלת ישראל בימים הללו, אבל משום מה זה לא קורה. הוא לא נואם את הנאום הזה. לכאורה אמור היה בנימין נתניהו לכנס מסיבת עיתונאים, וככשכולם מה-BBC ומאל ג'זירה, מקול ישראל ומה-CNN ישבו שם באולם עם פנקסים שלופים ומצלמות דרוכות, ייכנס בצעד איטי, יסדר את הניירות, ישלוף מהכיס הפנימי של החליפה התכולה את משקפי החצי שלו, יוריד אותן בתנועת יד אגבית אל אמצע האף ומתוך הדפים יקרא כמה משפטים מתחייבים על חשיבות היציבות במזרח התיכון והדאגה הישראלית מזעזועים עתידיים בשכונה הבעייתית שלנו. אבל בהמשך הדברים אמור היה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לומר משהו כמו: "אירועי הימים הללו במזרח התיכון עוד יילמדו ואיתם לא מעט לקחים שיתבררו בחודשים הבאים, אבל לקח אחד אפשר כבר כעת ללמוד וחשוב להפנים. במצרים היה שלטון ידידותי למערב, שלטון יציב מזה עשרות שנים. נדמה היה לרבים במערב וגם כאן בישראל שאם יש שלטון יציב באזור זה השלטון המצרי. מתוך התפיסה הזו חתם מנחם בגין על הסכם שלום עם אנואר סאדאת, מתוך התפיסה הזו השקיע המערב ובראשו ארצות הברית מיליארדי דולרים בחיזוק הכלכלה המצרית ובחימוש הצבא המצרי במיטב האמל"ח. בימים אלה, ולא משנה מה תהיה תוצאת המהומות במצרים, מתברר שאפילו המשטר המצרי נתון תחת סכנת ההפיכה הבאה וזו שאחריה. זו השעה לומר לארצות הברית ולמדינות האיחוד האירופי שלוחצות עלינו שוב ושוב בשנים האחרונות לעוד ועוד לקידום הקמתה של מדינה פלשתינית בליבה של ארץ ישראל. הם מבטיחים לנו שתהיה זו מדינה ידידותית, שוחרת שלום ובעלת צבא מוגבל. נדמה לי שזו השעה לומר לעולם כולו לשאת עיניים דרומה ולראות את המתרחש במצרים ובטוניסיה, להבין שהפיכה שלטונית היא תסריט שמרחף בכל רגע נתון מעל כל שלטון במזרח התיכון. לא מזמן לימדו אותנו הפלשתינים בעזה איך נראית הפיכה אצלם. שם לא קיימת שאלה אם ברדעי הוא שישתלט או האחים המוסלמים. שם הדברים ברורים – בהפיכה שתגיע בתוך זמן קצר נקבל את החמאס, זרועה הביצועית של איראן, קילומטר ממרכז ירושלים, חמישה קילומטרים מנתב"ג. מזה שנים אנחנו מזהירים מתסריט אימים כזה, אבל העולם לוחץ עלינו להיכנע ולהסכים להקמת המדינה המסוכנת הזו, מדינה שגם אם ימומש התסריט האופטימי ביותר, איש לא מבטיח שהתסריט הזה יחזיק מעמד יותר מכמה ימים, ואם נדייק נאמר שכמעט כל אחד יכול להבטיח שהתסריט האופטימי הזה לא יחזיק מעמד. המשמעות המיידית והמתחייבת של הדברים היא שעם כל הכבוד לנשיא ידידתנו הגדולה ארצות הברית וראשי המדינות האירופיות עלינו לשים סוף לחזון המדינה הפלשתינית". ואז היו עטים על ראש הממשלה כל מיני איילה-חסונים ובן-כספיתים ב"אבל אדוני, הבטחת", ו"אז מה יהיה?", או "ומה יאמר על זה אבו מאזן?". במענה אמור היה נתניהו לשלוח יד כבדה אל המשקפיים, להוריד אותן מקצה האף, להרים מבט ובתנועות יד שקולות להשיב (אחרי שהרעש באולם ישכך מעט): "רבותי, אני מעריך את אבו מאזן ואת פיאד. הגענו לכמה הסכמות ביחד ואפילו למידה מסויימת של ידידות, אבל אני לא מוכן לסכן את אזרחי המדינה עבור הידידות הזו. תודה לכם", ולעזוב את המקום. אלו הדברים שניתן היה לצפות מנתניהו לשאת באותה מסיבת עיתונאים, אבל זה לא קורה. מכיוון שנתניהו עצמו לא ישיב לי על השאלה (בשעתו כשביקשתי ראיון מהאיש נאמר לי על ידי אנשיו ש"הוא לא מתראיין, ואני מניח שאם הוא יתראיין הוא יעשה את זה בערוץ אחר". כך אמר נציגו של מי שלפני הבחירות התקשר בהול ומבוהל למערכת ערוץ 7 כדי להתראיין ולבקש מגולשי הערוץ להצביע לו. ככה זה. משהו משתנה בתפיסה אחרי שנכנסים ללשכת ראש הממשלה, מעדיפים שאלות של רזי ברקאי ויונית לוי על פני שאלות של ערוץ 7... הרבה יותר נוח, אבל על זה נרחיב אולי בהזדמנות אחרת...) מכיוון שכך, אני נאלץ להמר על תשובה משלי: נתניהו לא אומר את הדברים כי הוא לא מאמין בהם. הוא אמנם מוגדר משום מה כמנהיג הימין בישראל, אבל מרגע תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינית (מפורזת או מקושקשת זה ממש לא משנה) הוא איבד את היכולת לטעון את הטיעון ההגיוני והפשוט הזה. האיש באמת מאמין במדינה פלשתינית, ולאחר סחבת כזו או אחרת בכוונתו באמת להקים אחת כזו, ובליבה של הארץ. ולגבי האפשרות של הפיכה בנוסח החמאס? ניתן לשער שתקבלו מנתניהו תשובות זהות לאלו של השמאל הישראלי – קוראים לזה עיוורון ארוך טווח.
