בניסיון לבלום את תופעת הבנות הנפלטות מהמסגרת המשפחתית ומוצאות את עצמם מתדרדרות לשוליים חברתיים ולעיתים מוצאות עצמן בכפרים ערביים הקימה ציפורה גוטמן את עמותת 'נעם' (נוער מתגבר) הפועל בעיקר מול בנות למשפחות דתיות וחרדיות. ביומן ערוץ 7 סיפרה על היקף התופעה. לדבריה של גוטמן מדובר בתופעה שאינה מטופלת והציבור הדתי אינו נותן עליה את הדעת. מדובר במצוקות המובילות למציאות קשה ביותר עבור אותן בנות שכאמור לא פעם מוצאות את עצמן גם יוצרות קשר עם בני מיעוטים המעניקים להן את החום שהיה חסר להן בבית ובחיק המשפחה. "אנחנו עובדים מול אנשי מקצוע ומאמינים שהפתרון טמון בהבנת שורש הבעיה. אם נבין את שורש המצוקה נוכל לטפל בסימפטומים. העבודה שלנו היא מול ההורים כי מסתבר שבדרך כלל המקור של הבעיה הוא בבית. הבית הוא מקור כוח אבל גם מקור חולשה. בת שנפגעת על ידי הבית שאמור להיות המקום המוגן והמכיל עבורה חייבת למצוא מקום של חום ואהבה והיא מוצאת את זה במקום שלילי. אנחנו פועלים מול המשפחות שיקבלו את הבת כאהובה באשר היא. כשזו הגישה קל יותר לטפל בתופעות האחרות". מדבריה של גוטמן מסתבר שהתופעה המושתקת הזו בציבור הדתי והחרדי היא תופעה רחבה מכפי שניתן לשער "מדובר באלפי נערות שנמצאות על גרף רצף הסיכון, ממצב של נשירה סמויה ועד הקצה של התגוללות ברחובות במקומות מסוכנים תוך פרנסה במקומות מאוד בזויים". כדי להגיע להישגים בפעילותם הציבו ב'נועם' לעצמם שני עוגנים, כהגדרתה של גוטמן – "האחד הוא העוגן הרוחני, ולשם כך קיבלנו את הסכמתם של גדולי ישראל מכל החוגים, מהרב אליהו זצ"ל, דרך הרב עובדיה יוסף, הרב קנייבסקי, הרב אליישיב והרב קנייבסקי, וכולם הכירו בעוצמה של הבעיה. העוגן השני הוא העוגן המקצועי, ולשם כך אנחנו משתפים פעולה עם מוסדות הרווחה הארצית. יש להם ניסיון עצום בעבודה עם נערות בסיכון ושיתוף הפעולה הזה מקדם אותנו למטרה". ומדוע דווקא בציבור הדתי והחרדי קיים קושי גדול כל כך לטפל בבעיה? גוטמן מתנסחת באופן זהיר מאוד כשהיא מדברת על הסוגיה: "הציבור הדתי והחרדי הוא ציבור קהילתי מאוד. הוא נפגש בבתי כנסת, בשמחות, מתחתנים לא פעם בתוך הקהילה ושאלת ה'מה יגידו חזקה. הקהילה חזקה מהאינדבדואל, וכשבת מגיעה עם לבוש בעייתי ומידע מגיע לסמינר קשה להורים שעוברים גם הם, כמו הבת, שבעה מדורי גיהנום. פסיכולוגית חרדית אמרה לי פעם 'את לא יכולה לתאר את ההרגשה לתלות מכנס ג'ינס על החבל'. הקושי הזה מגיע גם לדברים הקטנים הללו. לפעמים מעדיפים את טובת המשפחה והנערות חווות תחושה קשה של דחייה". "אם היינו מוצאים דרך ללב הנערה היא לא הייתה זקוקה לפרובוקציה. לא הקשבנו לה כשהיא דיברה אלינו יפה", אומרת גוטמן וקובעת כי הגדרה זו כוללת את המשפחות כולן, ולא רק את אותן שנתקלו במצוקת בנותיהן. "גם אנחנו כאנשי חינוך צריכים הדרכה. כשרואים סימני מצוקה אצל הילד צריך להתייעץ עם אנשי מקצוע ולא רק עם אנשים שמבינים. גיל ההתבגרות הוא יפה ומורכב גם יחד. צריך להבין שהחוצפה של בני הנוער לא מופנית כלפינו. ההשקעה באיש המקצוע היא לפעמים עוד חור בכיס, אבל צריך להבין שההשקעה הזו חשובה יותר מבלחם". לדבריה של גוטמן בשנים האחרונות גם הקהילייה החרדית שעד כה העדיפה להעלים עין מהטיפול בתופעה ומההודאה בה, גם החברה הזו החלה מכירה במציאות ולטפל בה. "הנושא נפתח יותר כי המציאות הזו כבר נמצאת ברחובות. במכונים להכוונת הורים כיתות מתמלאות. בכל מקום יש נוער זקוק לנו בצורה אחרת", היא אומרת ומעדיפה להגדיר את הנוער שבמצוקה כנוער אחר הזקוק לטיפול אחר, ולא כנוער שוליים. המעוניינים להסתייע בשירותיה של עמותת 'נועם' יכולים ליצור קשר ישיר עם גוטמן עצמה בטלפון מס' 050-6781821.
