51 שנים בדיוק מאז רעידת האדמה הקטלנית אשר החריבה כמעט כליל את עיר החוף אגדיר שבמרוקו והביאה למותם של למעלה מ-15 אלף איש, מהם כ-1,500 מבני הקהילה היהודית במקום, ייערך ביום שני, 28.2.2011, בשעה 11:00 בבוקר בעיר אשדוד, טקס הנחת אבן הפינה של "גן אגדיר" והאנדרטה להנצחת הנספים באסון. הטקס יתקיים בשטח עליו מיועד לקום "גן אגדיר" – בגבעת הטילים בפארק העירוני החדש, וישתתפו בו ראש העיר אשדוד ד"ר יחיאל לסרי, אישי ציבור, חברי עמותת ברית יוצאי אגדיר בראשותו של מוריס אוחיון וכן ניצולי רעידת האדמה ובני משפחותיהם מהארץ ומחו"ל, בהם אורחים רבים, יהודים ולא יהודים, מצרפת, קנדה, שוויץ, דנמרק, מרוקו וארצות הברית. בטקס ישתתף גם מתכנן הגן והאנדרטה, ארי מוריס חיון, שהגיע מקנדה. אמו ואחותו של חיון שהו באגדיר כשפקדה אותה רעידת האדמה, וניצלו בדרך נס. גולת הכותרת של הטקס תהיה הדלקת לפיד הזיכרון על ידי אצן המרתון הוותיק ויוצא העיר אגדיר, יאיר ישראל בן ה-66, אשר בעצמו נפצע באסון ואיבד בו את שתי אחיותיו הצעירות וכן רבים מבני משפחתו. שמונה ימים קודם לכן, ביום ראשון הקרוב (20.2), ייצא ישראל למסע "ריצת החיים", במטרה לאסוף תרומות להקמת "גן אגדיר" לזכר הרוגי רעידת האדמה, וכן להגברת המודעות לסכנות של רעידות האדמה: למרות גילו המתקדם, מתכוון ישראל לרוץ במשך 24 ימים רצופים (למעט שבתות) את כל "שביל ישראל" מדן ועד אילת – מרחק של כ-940 ק"מ. ביומן ערוץ 7 סיפר יאיר ישראל בהתרגשות על זכרונות רעידת האדמה ההיא, זיכרונות שאינם מרפים ממנו גם כיום, כאמור 51 שנים אחרי. "זה היה בחצות הלילה אחרי שבצהרים הורגשה רעידה קלה ללא נזקים. כולם הלכו לישון, ואז כשכולם במיטות הייתה הרעידה שבה נהרגו בין חמישה עשר לעשרים אלף איש, מתוכם למעלה מאלף וחמש מאות בני הקהילה היהודית ובתוכם 54 בני משפחה שלי ובהם שתי אחיותי". על רגע הרעידה עצמו הוא מספר: "היינו בבית רגיל, קומה שנייה, כשפתאום מתוך שינה אני שומע צעקה של אימא 'תדליקו את האור'. היא הרגישה ראשונה. התעוררתי ומתוך שינה הגשתי את היד להדליק את האור אבל לא היה כבר כלום. חושך מוחלט ותוהו ובוהו. הרס מכל כיוון. רגעים שקשה לתאר,, הוא אומר בקול חנוק. כעת, משעולות שוב ושוב התראות מרעידת אדמה הצפויה להתרחש בישראל, הוא מקווה שהריצה הארוכה שלו תעורר את תשומת הלב הציבורית ותאלץ את מקבלי ההחלטות בישראל להיערך כראוי ולצמצם נזקים ופגיעות. "את העזרה הראשונה קיבלתי רק אחרי חמישה ימים בקזבלנקה. רק בשבת בבוקר. אלו היו ימים של תוהו ובוהו שכל אחד דואג לעצמו. למזלי הצלחתי לצאת בחיים. אני מנסה כעת לעורר מודעות, שתהיה תכנית מגירה להתמודדות. אפשר להתכונן. אני מקווה שיפעלו בכל דרך שלא תהיה. אני רק הכלי להזכיר ולעורר את הציבור". "יום אחרי האסון באגדיר שהתרחש כשהייתי בן 15 בלבד, נאלצתי לרוץ מרחק של קילומטרים רבים אחרי משאית של צבא מרוקו, רק כדי שישליכו לי כיכר לחם להאכיל את בני המשפחה שלי שכן ניצלו מרעידת האדמה אבל נותרו בלי קורת גג, בגדים ואוכל", מספר ישראל. "מאז ועד היום לא הפסקתי לרוץ, וכבר הספקתי להשתתף ביותר מ-20 מרתונים בארץ ובעולם. כעת אני מגשים את החלום שלי לרוץ את 'שביל ישראל', שזו ריצה בה ניתן לחוש ברגליים את מרחבי ארץ ישראל. אני רץ עבור כל אותם נספים, בידיעה שאולי יחושו דרך רגליי ויראו דרך עיניי את הארץ המובטחת אותה לא זכו לראות בחייהם".
