"מחלון המרפאה שלי נראה נוף קדומים קסום – שיפולי הרי השומרון, עצי זית עתיקים בירוק כסוף ובמורד בתי היישוב וגנים פורחים סביבם. לא תמיד זה היה הנוף שנראה מחלון מרפאתי. עד לפני 5 שנים גרתי ועבדתי בלב העיר הגדולה. מאז שעברנו לגור ביישוב התחלתי לנשום אוויר אחר. כשאני פותחת את חלון המרפאה אני לוגמת בריאותי אוויר צח וצלול. בבקר סובבים אותנו ערפילי שחר ובערב השקיעות מחליפות כל יום גוונים של ורוד, כתום ואדום", כך נפתח המבוא בספרה החדש של ד"ר בת שבע הרשקוביץ, רפא נא, שבאמצע החיים עזבה את העיר, והייתה שותפה פעילה בייסוד יישוב קהילתי בחבל בנימין, ואף שימשה בו כרופאה. "כולם בעיר הזהירו אותי, שלהיות רופאה ביישוב בו אגור זה אסון: יטרידו אותך כל הזמן, במכולת, בגן משחקים, בבית הכנסת ובשבילים יעצרו אותך: - כואבת לי הרגל, - מה עם ספירת הדם שלי? – תראי את הפריחה של הבן שלי", כותבת ד"ר הרשקוביץ אך מרגיעה, "למרות הכול השידוך עלה יפה". בספרה של ד"ר הרשקוביץ תוכלו למצוא קובץ סיפורים המתאר ברגישות דמויות, מצבים וסיפוריי חיים מחדר המרפאה, "במשך שנים כל פעם שנתקלתי במקרה מעניין כתבתי אותו לעצמי כדי לתעד ולא לשכוח", מספרת ד"ר הרשקוביץ, "עתה כשתשעת ילדיי גדלו ורובם עזבו את הבית, מצאתי את הזמן לקבץ את הסיפורים לספר, חשבתי שזה יכול לעניין את החולים לשמוע יותר על השיקולים הרפואיים ולהבין את נקודת המבט של הרופא". לדבריה, "גם רופאים יכולים למצוא בספר עניין, אלו נושאים שמשותפים לכל הרופאים אבל אף פעם לא מדברים על זה". היא מציינת כי "להיות רופא זו שליחות, בהתחלה זה מאוד תרם לאזור כי הייתי הרופאה הראשונה בכל גוש דולב-טלמונים. הגענו ליישוב כדי להישאר בו שנה ולחזק ונשארנו 17 שנה". בספרה מאפשרת לנו ד"ר הרשקוביץ הצצה לעולמם של הרופאים בכלל ושל רופאים ביישובים בפרט. להלן פרק אחד מספרה לטובת הגולשות והגולשים: המהפך כשדרור היה נכנס למרפאה, אווירה של רצינות, שלא לומר דכדוך, היתה נכנסת איתו.,דרור היה אדם מן הישוב. בסוף שנות ה-30 לחייו, רואה חשבון, בעל לאשה נחמדה ו-3 ילדים קטנים. אשתו, צופיה, היתה שונה ממנו מאד, חייכנית ועליזה, אך הוא לא הרבה לחייך. מילותיו היו ספורות, משפטיו תמציתיים. מעולם לא חיכה, כמו פציינטים אחרים שלי, לשאלתי "במה אפשר לעזור לך?". אולי כדי לחסוך זמן, או כדי להימנע מלהיראות כזקוק לעזרה, פתח תמיד בסיבת בואו, ולא הוסיף מילה מיותרת. לעיתים רחוקות בא עם ילדיו, אשתו היתה כנראה הממונה על כך בבית. ואיתו, גם הילדים היו שקטים ועצורים יותר. לא פעם דיברתי עם צופיה, ונראה היה שהם משלימים זה את זה, וחיים בהרמוניה נעימה. בגיל 8 אובחן רן, בנם הבכור ב-FMF, Familial Mediterranean Fem. מחלה משפחתית, השכיחה יותר אצל יוצאי אגן הים התיכון ומתבטאת בהתקפי חום וכאבי בטן ופרקים. דלקות של הפריטוניאס, הקרום העוטף את המעיים הם הסיבה לכך, אבל הסכנה העיקרית היא פגיעה מתמשכת בכליות, עד כדי אי-ספיקת כליות וצורך בדיאליזה או השתלת כליה. את מחלתו של רן גילינו בגיל צעיר, וכך ניתן היה להתחיל טיפול תרופתי, כדי למנוע את התופעות של המחלה וסיבוכיה. למרות המחלה, רן היה ילד עליז ושמח. את התרופות הקבועות שלו לקח ללא התנגדות, ותפקד כילד בריא ופעם בשנה נלקחה לו בדיקת דם. אחד מההורים היה מגיע כדי לקבל את התרופות מידי שלושה חודשים. כשצופיה היתה מגיעה, היא היתה מספרת לי על רן ועל ילדיה האחרים: "רן עולה לכיתה ג', ונורית תתחיל בי"ס בשנה הבאה. ואת יודעת, דניאל כבר הולך, והוא עדיין לא בן שנה! עוד לא היה לי ילד כזה זריז!". כשדרור היה מגיע, הביקור היה תכליתי וקצר. כרטיס מגנטי, רישום התרופות, "תודה" חטופה והדלת היתה נסגרת. באחד מהביקורים התלת חודשיים הללו, אמרה לי צופיה, שדרור בעלה נוסע לראש השנה לאומן. הופתעתי. אני מכירה אנשים רבים הנוסעים לאוקראינה להיות על קברו של ר' נחמן מברסלב בראש השנה ולהתפלל שם עם חסידיו. אך דרור? התפעלתי מצופיה, הנשארת לבדה עם 3 הילדים. אל תדאגי לי – צחקה – אני שמחה לנסוע להורים שלי לכמה ימים. תמיד כשאנו מגיעים אליהם לשבת, לוקח לילדים יום שלם להתרגל לסביבה השונה, לסבא וסבתא ולדודים, ואחרי שהם כבר לומדים ליהנות, צריך לחזור הביתה. הפעם כשדרור לא איתנו, איננו ממהרים ונוכל להישאר שם 4 ימים תמימים. אני בטוחה שנהנה מאד. רשמתי לה את התרופה, קולכיצין, והפניה לבדיקות דם שנתיות, ונפרדנו בברכת שנה טובה. כעבור 3 חודשים,דרור הוא זה שבא לקחת את התרופות. אך הוא היה שונה. לא, הוא לא גידל זקן ופיאות כמו רבים מחסידי ברסלב, וגם לא שינה את לבושו. כשנכנס פתח את הדלת ובירך בקול שמח "בוקר טוב!". הרמתי את ראשי מהניירת שלפני על השולחן. עיניו של דרור ברקו, וחיוך רחב היה על שפתיו. - בקר מבורך. אתה בוודאי רוצה לקבל את התרופות של רן. - כן, וגם לראות את תוצאות בדיקת הדם. ובנוסף אני מודה לך שחיזקת את אשתי. מעולם לא שמעתי מדרור משפט ארוך כל-כך. - היא צדיקה ממש. גם כך היא נתנה לי לנסוע, אבל אחרי שהיתה אצלך, היא ממש שמחה שנסעתי. לא זאת היתה כוונתי, כשדיברתי עם צופיה לפני ראש השנה, אך לא אמרתי מאומה. - ובכלל, ראש השנה הזה ב"ציון" נתן לכולנו המון אורות ושמחה לכל השנה – הוסיף דרור, כשחיוכו מתרחב עוד יותר. הסתכלתי במחשב. הבדיקות של רן היו תקינות. - הייתי בטוח שהבדיקות תקינות, אמר דרור. תודה על המרשמים, ושיהיה לך חורף ללא עבודה בכלל! עוד לפני שעברו 3 חודשים , פגשתי את צופיה. היא באה למרפאה עם דניאל בן השנה וחצי. היה לו חום גבוה, חוסר תיאבון ואי-שקט. בבדיקה מצאתי דלקת באוזן התיכונה, מחלה שכיחה אצל פעוטות. אצל ילדים בריאים, ניתן לחכות 24 שעות ללא טיפול אנטיביוטי, ולהסתפק בהורדת חום ושיכוך כאבים. במקרים רבים המחלה עוברת מאליה. אמרתי זאת לצופיה. דרור ישמח כל כך, אמרה. אם היית אומרת שיש צורך באנטיביוטיקה, הייתי נותנת כמובן לדניאל, אך דרור אומר שהשמחה מרפאה הכל! - לפעמים זה באמת נכון, חשבתי. אך לצערנו לא תמיד... בכלל, מאז שנקשר לברסלבים האלה, הוא נהיה איש שמח, מחייך כל הזמן. כל בוקר כשהוא חוזר מהתפילה הוא אומר לי כמה הוא מאושר שמצאנו זה את זו. גם קודם היה לנו טוב ביחד, אך עכשיו הוא גם לא חושש מלומר זאת. הוא שר ורוקד עם הילדים. הילדים אהבו אותו תמיד, אך עכשיו הם "משתגעים" אחריו. שלא כמו חסידי ברסלב אחרים, דרור לא הפסיק את עבודתו. הוא נשאר כרואה חשבון, אך פשוט הפך להיות שמח. חודשים אחדים עברו. לא ראיתי את דרור או צופיה. בעומס העבודה לא שמתי לב לעובדה שעברה כבר יותר מחצי שנה מאז לקחו קולכיצין לבנם, רן. ובכלל, ייתכן שעברו לרופא אחר. רק כשהגיע ראש השנה, וכמה פציינטים שלי איחלו לי שנה טובה לפני צאתם לאומן, נזכרתי בהם. פתחתי את התיק הרפואי של רן במחשב. לא, הם לא היו אצל אף רופא אחר. מזה 7 חודשים לא נרכשו התרופות עבור מחלת ה-FMF. ראש השנה עבר. מרן והוריו לא שמעתי מאומה. התקשרתי לביתם. איש לא ענה, מהתא הקולי נגנה לי מנגינת ברסלב עליזה. השארתי הודעה בה איחלתי שנה טובה וביקשתי שיתקשרו. הם לא חזרו אלי. 3 חודשים אחר כך, ביום גשום וסגרירי בחודש טבת, הם הגיעו. את צופיה הכרתי מיד. לקח לי קצת יותר זמן לזהות את דרור. עתה נראה כחסיד ברסלב מושלם: זקן עבות ופיאות ארוכות. נזכרתי במסורת המקובלת בברסלב, שרבי נחמן הבטיח לחסידיו, שאם ינהגו לפי הוראותיו הוא עצמו ימשוך אותם מהגיהנום בפיאותיהם. (הליצנים שמתנגדים מציינים, שזה אומר שיש חסידי ברסלב מובהקים עם פיאות. דרור וצופיה לא נראו מתלוצצים. הם היו רציניים ביותר. - האם אפשר לקבל מרשם לקוכריצין? שאלה צופיה. - בוודאי – עניתי – הרי התקשרתי אליכם, כדי לשאול מה קורה עם הטיפול של רן. - כן, ענה דרור, קיבלנו את ההודעה, אך אז לא כל-כך התלהבנו מהטיפול התרופתי. - אף אחד לא מתלהב מתרופות. אך כשיש מחלה, צריך לטפל בה. - חשבנו שהתפילות יספיקו. גם כשלרן היו התקפים של חום, וכאבי פרקים שרנו ורקדנו איתו, ובאמת כעבור יום או יומיים זה חלף. - זה אופיה של מחלת FMF. אך הנזק עלול להצטבר. - אנחנו יודעים, אמרה צופיה בלחש. עכשיו אנחנו יודעים, גרונה נחנק. - ??? - דרור המשיך במקומה. אחי, כפיר, גם הוא סובל מ-FMF, הן זו מחלה משפחתית. במשך כמה שנים לקח את התרופות, ואז נעשה טבעוני. הוא הפסיק לאכול מוצרים מן החי – בשר חלב וביצים, וגם הפסיק לקחת את התרופות. בשבועות האחרונים הוא נהיה חלש, רגליו ופניו התנפחו. לא הטבעונות ולא השמחה הועילו. בסוף אשתו החליטה לקחת אותו לרופא, ובבדיקות נמצאה פגיעה חמורה בתפקוד הכליות. הרופא חושש שכפיר יצטרך לעבור דיאליזה, או אולי אפילו השתלת כליה. המילים האחרונות של דרור נאמרו בלחש. צופיה נגבה דמעה. אני מקווה שעדיין לא מאוחר מדי – אמרתי. רן קיבל קולכיצין במשך זמן רב, ואני מקווה שעתה ימשיך לקחת את התרופה. נבצע בדיקות ונקווה שהכליות שלו נשארו תקינות כשהיו. הם פנו לצאת, עם המרשם והטופס למעבדה בידם, ואז אמר לי דרור: תודה שהתקשרת, וסליחה שלא הגבנו. את מכירה את "המעשה מחכם ותם"? הנהנתי. בעבר לקח לי זמן להבין ולאהוב את סיפורי המעשיות של ר' נחמן, אך עתה אני נהנית מעמקותם ושנינותם. חשבתי קודם – אמר דרור – שזה טוב "לא לפחד כלל" גם ממחלות, לצחוק להם בפרצוף. עכשיו, אני רוצה להיות תם, לעשות מה שהרופאים שחקרו ולמדו במדע הרפואה אומרים, בלי להבין ובלי לשאול. המלך חנן אותם בדעת ובתבונה והם שליחיו, ואני כמו התם, צריך ללכת בפשיטות ותמימות אחריהם. דרור חייך, לראשונה בביקור זה: אני מאחל לך שתהיי שליחה טובה!
