אברהם ישועה, מחנך, משורר, מספר סיפורים נפלא, ונאמן ארץ ישראל בכל מאודו, נפטר בי"א אדר, השנה – תשע'א, לאחר מחלה ממושכת. אברהם, נצר לעולי תימן ותיקים, נולד ב-1928 וגדל בכרם התימנים בת"א, על גבול יפו. בגיל 17 התגייס לפלמ"ח. זאת לאחר שהבטיח תמיכת הורים. שרת בפלוגה שעסקה בליווי השיירות לירושלים ובקרבות סביבה, ורוב שרותו במלחמת השחרור עבר בקרבות פנים אל פנים מול כנופיות ערבים שהתנכלו לשיירות העולות לירושלים. עם תום מלחמת השחרור חזר לספסל הלימודים, השלים את לימודיו ופנה להוראה, בה ראה שליחות. נשא את יעל לאישה ("אשכנזיה, בת מהנדס", כפי שאהב לספר), ונולדו להם 4 בנים: ניר הי"ד, גיא, רון וטל. אברהם היה מורה מרתק ומחנך למופת. ככאלה, נשכרו בני הזוג ישועה ללמד ולחנך בקיבוץ חולתא. התקופה היתה זמן ההפגזות הסוריות מהגולן, וילדי חולתא דאז, זוכרים את הסיפורים שאברהם היה מספר להם בשעות הארוכות שבילו במקלטים, בזמן ההפגזות. זוכרים, ומעבירים לנכדיהם, כיום. עופרה כרמלי-וייל, למשל, זוכרת כיום, שכילדה בת עשר בחולתא, היא היתה מתגנבת מבית הספר אל האקליפטוס שבצילו היה אברהם מרתק את ילדי הקיבוץ, וזכרונות ילדות מאושרת אצלה נכרכים תמיד בהפלגה לעולם סיפוריו. לאחר ההוראה בחולתא, עברה משפחת ישועה למושב רגבה, שם ניהל אברהם את בית הספר המקומי, ובהמשך עברו לבית הקבע בקרית עמל. בקרית-עמל--טבעון לימד אברהם בבית הספר התיכון המקומי. בנוסף להיותו מורה מחונן ובנוסף להעמקתו בארון הספרים היהודי, הוא זכור לכל תלמידיו כמורה שדיבר איתם "בגובה העיניים". לאחר נפילת בנו – ניר הי"ד, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה כשהוא משרת בסיירת מטכ"ל, החל לכתוב שירה. כתב בצנעה, תחת עץ הלבנה, בגינה הנפלאה אותה טיפח בביתו, בקרית טבעון. לאחר יציאתו לגימלאות החל להקדיש את זמנו לקימום ארץ ישראל, ובכך השתלב המעגל המשפחתי במעגל הלאומי. במעגל המשפחתי הרבה לסייע לבנו גיא, שבנה את ביתו ואת משקו בגני-טל שבגוש קטיף. במעגל הציבורי החל לתמוך ברפול ובמפלגת "צומת". האמונה והאופטימיות של אברהם לא פסו גם עם גירוש ה"התנתקות", ובהשראתם שב גיא בנו, שגורש מגוש קטיף, להפריח את הארץ, ממש מייד עם חורבן הגוש, ומטע תמרים שנטע – 350 דונם, באיזור אלמוג, יהיה זמין לראשונה השנה, לגדיד. עם נפילת הסכמי אוסלו על ישראל, היה אברהם ממקימי אוהל המחאה בכפר יהושע, ומפעיליו המסורים. את פעילותו ההגותית המשיך מה"אוהל" למקומונים של טבעון, ו"זכה" שם להוציא את הסמולנים המקומיים, מכליהם. להוציא, בהגיונו החותך ובעברית הצחה והספוגה במובאות, מהמקורות בכלל ומ"פרקי אבות" בפרט. אברהם ידע היטב - מנסיון החיים הכללי ומהקרבות העקובים מדם אותם עבר במלחמת העצמאות, את פראותם של הערבים, ואת דרך השקר והאכזריות שלהם. הוא ראה במו עיניו את ההתעללות בגוויות חבריו שנפצעו במלחמה, כאשר לא הצליחה הפלוגה לחלצם לפני שהגיעו אליהם אנשי הכנופיות. התעללות שלא משה מזכרונו, ומהדהדת בו, לא כשם תואר בעלמא, אלא כזוועה שקשה להעלותה על הכתב. בין תלמידותיו היתה אחת מוכרת: שרה בן-ארצי, לימים שרה נתניהו. לאותם ימים, כאשר החלה התקשורת לשפוך על שרה נהרות של דה-לגיטימציה על מנת לפרוע בבעלה, באו לאברהם בהצעות להתראיין לגביה. להתראיין תמורת שלמונים כמובן. אך אברהם דחה הצעות אלו בשאט נפש. ב"אוהל", נודע אברהם כסלע איתן למוסר וליושרה. הוא לא חסך שבטו מהסמולנים ("שמאל" דאז) – כאשר אלו באו ל"אוהל" להתווכח, או אפילו לקנטר, כמו גם מ"מיסיונרים" של חב"ד, שניסו "להחזירו בתשובה". במעשה האחרונים ראה עלבון מיוחד: לחנך מחדש אותו? הוא שחי את המקורות והביא אותם באופן הכי חי לכל תלמידיו ושומעיו, באשר היו. חבל על דאבדין ולא משתכחין, ויה"ר שננוחם בבניין ארץ ישראל לעם ישראל, ובכך נעשה את המיטב גם לזכרו של אברהם. * הדברים נכתבים גם בשם חברים מ"האוהל": איה רגב, דוד כנעני, אסתר ויצחק לב, וגדי אשל: חברים שהיו קרובים לאברהם ושותפים לדרכו.
