בעיצומה של ה'שבעה' על הרצחם בדם קר של משפחת פוגל, מנהלת השירות הפסיכולוגי במועצה האזורית שומרון, בקי פישמן, שיתפה אותנו ברגעים הקשים ובימים הקשים מאז הרצח, "הבעיה היא לא השאלות הקשות אלא זה שאין להם תשובות. זו חויה לא פשוטה בכלל. הילדים שואלים למה? מה יהיה? אבל אין תשובות וזה לא פשוט". "ילדים שואלים שאלות בתחפושת, הם לא שואלים ישירות, מה יקרה לי, אלא שאלות שמתוכן אתה מבין שזו כוונתם. הם רוצים לנחם והפחד ללכת לנחם מאוד קשה לילדים אך הרבה פעמים יותר קשה להורים". פישמן משתפת אותנו בחוסר אונים שלה כאיש מקצוע, "יש כמה חוויות וכמה נושאים שכאיש מקצוע אני מגלה כמה אני חסרת אונים, אנחנו מגלים כמה אנחנו צריכים עזרה. אחת התגליות המדהימות אלו הכוחות שיש בישוב, יש לנו את כל הכוחות אך בכל זאת, כשאתה עומד מול ילד או הורה אתה חסר אונים". "פגשתי את התינוק הקטן בן שנתיים", מספרת באב פישמן, "ואז אתה נחנק ומתחיל לבכות. הפעם השניה שהתחלתי לבכות זה כשאנשים התקשרו מכל הארץ שהם רוצים לעזור - איזה אנשים, אילו כוחות יש לנו". "כשאני הולכת לאיתמר אני מתחזקת. אני עומדת מול הבכי ומצטרפת אליו. אתה מגלה את הכוחות ואת נקודות החולשה. אתה מגלה את חוסר האונים העצמי. מה שמוליך אותנו היום זה למנוע כמה שיותר חוויות פוסט טראומתיות". מה ההתייחסות שלכם ליתומים? "הילדים היום זקוקים להתאבל ולא לטיפול. הם זקוקים למשפחה שלהם, להרגיש מחובקים, זה לא נכון להכניס פסיכולוגים בשלב הזה אלא לקבל ייעוץ לסבא ולסבתא איך לטפל בילדים. התשובות לילדים, הם לא ממחסני ההגיון אלא מתוך האומנה, תקוה, חוזק, כי ההגיון ממש לא נמצא פה". האם יש הבדל בין הפיגוע הזה לפיגוע של משפחת שבו לפני כעשור? "נערה בכיתה ח' אמרה לי אני מקוה שזה לא הולך לחזור לנו - התקופה של הפיגועים, זה משפט שמהדהד בי שוב ושוב. הנוער מדאיג אותי, זו גיזרה חשובה שחייבים לתת עליה את הדעת".
