תארו לעצמכם שאחרי סכסוך ארוך, ממושך ואלים ביני לבין השכן מהבלוק שממול, יציע לי מישהו לשבת איתו ולסגור עניינים. והנה אני משתכנע לנסות, יוצא מהבית עמוס בחששות, ומה אני רואה על קיר ביתו של השכן? שלט ענקי עם הכתובת: "לעולם לא נזנח את השאיפה לחסל את קלמן". כמה אנשים סבירים היו מציעים לי להמשיך במהלכי הפיוס, כאילו לא ארע דבר? ובכן, זה בדיוק מה שקורה בינינו לבין הרשות הפלסטינית. אבו מאזן, נביל שעת, אבו עלאא' וכל שאר מי שחינכו אותנו להתייחס אליהם כאל הערבי הטוב, המתון, מסיתים לטרור בקולי קולות ואנחנו לא שומעים. לפני חודשיים הגיע למחסום בקעות מחבל כשמטען חבלה על גופו, קרא "אללה אכבר" ונורה על ידי החיילים, רגע לפני שהגיע אליהם. שבועיים אחר כך הגיע מושל מחוז ג'נין של הרשות הפלשתינית אל בני משפחתו של המחבל והעניק להם 2000 דולר בשמו של הנשיא אבו מאזן. בעיתונות הפלסטינית הסיפור הזה כיכב. קוראי העיתונים בעברית לא יודעים עליו. עוד דוגמא? יום אחד בלבד לפני הרצח באיתמר קרא יועצו של אבו מאזן, בנאום שנשא, לזנוח את חילוקי הדעות הפנימיים ו"להפנות את הנשק אל האויב המרכזי". הוא גם קרא להעצים את יום השנה לזכרה של המחבלת דלאל מוגרבי, מי שאחראית לפיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף, מי שעל ידיה דמם של 37 אנשים, בהם 12 ילדים. מוגרבי היא מחבלת אהודה במיוחד על בכירי הנושאים ונותנים איתנו על שלום. לפני שנה וחצי, בועידת הפת"ח, העלה אבו עלא על נס אותה ואת שותפה לביצוע הפיגוע. "בינינו נמצא הגיבור חאלד אבו עצבה", קרא הפרטנר שלנו לקול מחיאות הכפיים, "גיבור הפעולה של השהידה דלאל מוגרבי, לו הברכות וברוך הוא בבואו. ולגיבורה השהידה דלאל כל התהילה". על שם מוגרבי נקראים גם תחרויות כדורגל ברשות הפלסטינית, מרכזי נוער ולהקות מחול. תאופיק טיראווי, עוד חבר בכיר בפת"ח, כיבד בנוכחותו אירוע זיכרון לרוצחת הזו, כשמעליו מתנוסס השלט "אנו מחדשים את ההתחייבות והשבועה: לא נסור מדרך השהידים". פחות משבוע לפני הפיגוע באיתמר הודיע יומון הרשות הפלשתינית על טורניר כדורגל לצעירים שיישא את שמה של וופא אידריס, המחבלת המתאבדת הראשונה, שהתפוצצה לפני 9 שנים ברחוב יפו בבירה ורצחה יהודי. יומיים קודם לכן הנציח הפת"ח, בתהלוכה שקיים במחנה הפליטים דהיישה, את הטרוריסט שאחראי לטבח 11 בני אדם, בהם ילדים ותינוקות, בשכונת בית ישראל בירושלים. באותו שבוע ממש, בעצרת שנערכה באזור ג'נין לרגל ציון יום השנה ה- 46 להקמת הפת"ח, צפה חבר הוועד הפועל של הארגון, שהגיע כ"נציגו של הנשיא אבו מאזן", בהצגת תכלית של פיצוץ דגמי בניינים בהתנחלויות. נביל שעת, עוד אחד מהפלסטינים "הטובים", הצהיר רק לפני 9 חודשים ש"אנחנו גאים בשהידים...זכותנו לשוב למאבק המזוין". אחריו דיבר עוד חבר שלנו, ג'יבריל רג'וב, בזכות המאבק המזוין. בקיץ שעבר, למי שמחפש עוד דוגמאות, העניק שר האסירים ברשות הפלשתינית את "מגן העמידה והנתינה" לאם שארבעת בניה המחבלים כלואים בישראל ומרצים יחד 18 מאסרי עולם. "היא ראויה שנקוד בפניה בהצדעה ובכבוד", הכריז. הציטוטים הללו, ויש אינספור כמותם, אינם חומר מודיעיני חשאי. הכל גלוי. הכל נמצא בעיתונות הרשמית של הרשות הפלשתינית. ארגון "מבט לתקשורת הפלסטינית", של איתמר מרכוס, מתרגם את החומרים הללו ומעביר אותם לכל גורם מעוניין באופן שוטף. ומכיוון שהסכסוך הישראלי פלסטיני הוא הנושא הבוער ביותר על סדר יומנו הציבורי, הרי שהעובדה שהסיפורים הללו לא מוצאים את דרכם אל הכותרות הראשיות שלנו היא לא פחות משערורייה. לא מופרך יהיה להעריך שרוב אזרחי ישראל, לו היו קוראים מדי יום מה חושבים השותפים שלנו למו"מ על טרור ועל רצח, היו חושבים אלף פעמים לפני שהיו מאפשרים לממשלה לשבת איתם. אלא שכלי התקשורת, שעמדתם בסוגיה הפלסטינית ידועה, בוחרים לסמא את עיני הציבור ולא להציג בפניו את הנתונים הללו. אני לא מוצא שום הסבר אינטליגנטי אחר. לבלוג המלא
