נשיא המדינה שמעון פרס אמר היום בטקס השקת מפעל ההתחדשות של הספריה הלאומית כי "ההמצאה הגדולה ביותר של האנושות היא הלשון – כתב פרופסור דויטש – אבל איש אינו יודע מי המציא אותה. לממציא אין היסטוריה כתובה, כי לא הייתה לשון להעיד על כך. גם לא ברור האם אלו עמים שהמציאו את לשונם? או זו הלשון שיצרה עמים?". "לעם היהודי יש עדויות כתובות על עברו ועל ייעודו. דברי ימיו רשומים מאז נוצרה הלשון העברית. החוּמַש רשם את הקורות, ובעשרת הדיברות תומצתו היעודים. הארץ היעודה נקבעה כבר בספר "בראשית": לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א'). היחס אל הספר תואר על ידי נחמיה, שעמד בראש העלייה הראשונה לישראל: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים, מְפֹרָשׁ; וְשׂוֹם שֶׂכֶל, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא." (נחמיה ח, ח). התנ"ך מקביל לציון. שכן גם לאחר שהוגלינו מארצנו הוא שמר עלינו כעם, שפניו הביתה. עמנו נדד עם התנ"ך בתפוצות והוא שהחזירו למולדתנו. הספר נשא את האמונה שלנו, ללא פשרות. הוא תבע מאיתנו למקד פנינו לציון. לא להשלים, לא להיכנע ולא להיטמע". "לא אשכחך ירושלים. להוסיף ולהילחם באלילות, בעבדות, באפליה ובייאוש. המהפכה הצרפתית סוכמה בשלוש מילים: חופש, אחווה ושוויון. המהפכה היהודית שהקדימה את המהפכה הצרפתית ב-3,000 שנים חרטה על דגלה שָלוש מילים: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". מילים אלו אקטואליות היום, כפי שהיו ביום שיצאו לאור. והן עוברות מדור לדור. העם וספרו מבטאים שני ערכים שהם דרך אחת. אין עם ללא מולדת. ואין אמונה ללא מצוות 'עשה' ו'אל תעשה'. "משיצאנו מבית העבדים והתחלנו את המסע לארץ היעודה, משה ירד מהר סיני עם לוחות הברית, עם עשרת הדברות. חלפו 3,500 שנה ולא נס ליחם. לא התגלה צורך לשנותם. 172 המילים הפכו ליסוד הציוויליזציה המערבית. החל מהשוויון "וַיִּברָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כ"ז). מאז אין מקום להתנשאות. ועבור לאיסור המפורש: "לא תרצח". ומאז אין איש שיש לו ייפוי כוח לשנות או להתעלם מדִיבֵר זה". "הקוממיות של מדינת ישראל החדשה מבוססת על שיבת ציון ועל שיבת לשון. תחיית המכורה ותחיית הספר. מעמד הר סיני עשה אותנו לעַם שוחר עילוי האדם ועם קשה עורף. ובצדק. כי כוחנו בא מייחודנו ולא מכמותנו.על הייחוד הזה מסרו נפשם רבים מבני עמנו. הם נפלו על קידוש השם. האוֹטוֹ דַה פֶה ומחנות ההשמדה היכו בנו מכות נוראיות. הם לא השיגו את מטרתם הסופית. אנו כאן. ניסו לשרוף אותנו חיים. ניסו לשרוף את ספר הספרים שלנו. אבל הרוח גברה על האש. האמונה הלוהטת הפכה אותה ללהבה. העם נשאר נאמן לספריו. הספרים היו נאמניו של העם". "כשחזה הרצל, בסוף המאה ה-19, את חזון השיבה לציון, פירסם ד"ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק, את חזון תחיית העברית. במאמרו משלהי המאה ה-19 בעיתון ה"צפירה" הוא כתב: 'בירושלים זאת יִבַּנַה בית גדול, רם ונִשַא, וּבו יֵאָצֵר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי. כל הספרים הכתובים עברית וכל הספרים בכל הלשונות המדברים על היהודים ותורתם. הכל יֵאַצר בַּבַּית הגדול הזה, ואל הבית הזה יִנהֲרוּ רבנינו, חכמינו וכל משכילי עֲמֵנו, וכל אשר לו לב מֲבין בספרותנו, ורוחו שוֹקקה ושואפת לְתורה וּלחכמה, וּלדעת דברי ימי עמנו וחיי אבותינו'". "ב-1925 הועברה הספריה לרשות האוניברסיטה העברית וב-1930 נחנך בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. למזלנו, קדמה האוניברסיטה העברית למדינת ישראל. וכך, במשך שני עשורים של השלטון הירדני על ירושלים המזרחית, עמדה האוניברסיטה העברית כטירה רחוקה אמיצה ובודדה, ושמרה על אוצרות הספריה הלאומית. ובאין רואה, מצאו הספרים את דרכם הנסתרת, ארגז אחר ארגז, מן ההר הנצור אל משכן ארעי בבנין טרה-סנטה בעיר המערבית. ובלב ירושלים ישנו כיום אוסף של למעלה מחמישה מיליון כרכים. הרמב"ם מזה, וכתביו של אלברט איינשטיין מזה". "עתה באנו לכאן, להשקת מפעל ההתחדשות של הספריה שיכלול גם העתקה שלה למשכן חדש וראוי. משפחת רוטשילד הרימה תרומה חשובה נוספת לבירת ישראל, לאחר הכנסת, לאחר בית המשפט העליון, באה הספריה הלאומית. תודת האומה נתונה למשפחת הנדיב. בחלוף השנים ועם התפתחות הטכנולוגיה, הֶעֱשירה הספריה את משימותיה. ובנוסף להיותה מקום משכנם של אוספים וגנזים, שאין ערוך להם, היא נוטלת חלק בתקשורת המתחדשת. במהפכת המידע, בדמוקרטיזציה של הידע". "ההיסטוריה החלה כאמור מהרגע שהמילים לבשו אות וסימן. כי מידע שאינו מונצח במילים, ספק אם ייהפך לזיכרון. ובאין זיכרון תאבד חכמה. ובאין חכמה יֹאבַד עם. אומה קיימת בזכות מה שהיא זוכרת, והיא מתקיימת בזכות מה שהיא יוצרת. אנו קיימים כמדינה, ואנו יוצרים כאומה. והיום קל יותר ללמוד את העבר בתיעוד אַמין וחדשני. אנו יודעים על קודמנו יותר משהם ידעו על עצמם. הדברים מאוחסנים עתה בגווילים ובמאגרים בני חלוף. אלה נאגרים גם במאגרים אלקטרוניים, במהירות וביעילות שהם כפלא בעינינו". "ייתכן שביתה החדש של הספריה הלאומית יהיה הבית האחרון אשר בו ישכנו הנכסים הכתובים של עם ישראל. ייתכן ואת תפקידיו תמלאנה מערכות ממוחשבות אשר כל אדם יוכל להחזיק בביתו וברשותו. אבל הם ישכנו את נצח ישראל. הגווילים והגיליונות, הניירות המצהיבים והחומרים שבזכותם ירשנו את כל זה, יִשַמרוּ כאן, לקץ הימים. ונלחש תפילה של אלתרמן: "יִשמֹר האל את הגְוִילים לחיֵי עַד וּלחֲיֵי חֶלֶד, יִשמֹר מִטַחַב וּמְעָש וּמְנִקמת כובֵש. ִשמֹר אותם האלהים מְאֱוִילים וּמֵאִיוֶּלֶת וּמְחֹכמַת הַכְּסיל כמו מְאֵש". הספרים האלו הם עמוד האש. לא אש שורפת אלא אש מאירה".
