בחודש הקרוב יחול יום השנה התשיעי להירצחו של רס"ן אברהם גביש, הוריו, דוד ורחל, וסבו יצחק קנר הי"ד שנרצחו במוצאי חג ראשון של פסח לפני תשע שנים בישוב אלון מורה בשומרון. בראיון לעיתון מעריב השבת סיפרה נעמה שאיבדה את בעלה בפיגוע על התחושות שלאחר הטבח בישוב איתמר וההתמודדות עם האסון האישי שלה. "אני יודעת מה מרגישה תמר פוגל. אני יודעת איך חשים כאשר הורים נרצחים. זה זעזוע שאי אפשר לתאר. חורבן בית אמיתי. אתה לא חושב ולא מתפקד, כמו בתרדמת. מין פצוע אנוש נפשית, ספק מת ספק חי. ההתמודדות היא קשה לאין נשוא והיתמות הכפולה בלתי ניתנת לשיקום. תמר מוקפת היום אהבה אולם מחכים לה ימים קשים. הדרך להתמודד עם האסון היא האמונה והידיעה שלכל דבר שהקדוש ברוך הוא עושה יש תכלית. הוא שקובע מי יחיה ומי ימות. ולא נדע מה הסיבה". ראיתי את הנעלים הגבוהות והנכנסים של המחבל. ההליכה שלו הייתה משונה. הוא התנדנד כמו מסומם או שיכור. הוא לא ראה אותי והמשיך לחדרים. שמעתי אותו יורה.זה היה נראה כמו נצח אבל ברגע שהוא התרחק מהשולחן קמתי במהירות וברחתי דרך בדלת של המרפסת נעמה מוסיפה "תמר פוגל צריכה לדעת שיש פרספקטיבה של זמן והזמן מעביר את האדם תהליכים נפשיים. מה שמרגישים עכשיו הוא לא מה שתרגיש עוד שנה. הזמן לא מעלים את הכאב ולא מפחית אותו, אבל הוא מעביר אותו תהליך והכאב הופך לאחר. זה כאב שיאפשר לה לחיות גם אם עכשיו זה נראה אחרת". על הלילה הנורא מספרת נעמה "אברהם והסבא היו מול הכניסה והכדורים פגעו גם בהם. לא ראיתי את אברהם, שמתי לב שרק גופתו של הסבא שוכבת עם הריצפה לידי. תפסתי את דריה בתי והתחבאתי מתחת לשולחן. חיבקתי אותה חזק ושמתי לה את היד על הפה כדי שלא תבכה. פעלתי באופן רציונלי. לא חשבתי על כלום. הייתי מרוכזת בהשרדות שלי ושל הבת שלי. כל הזמן שמעתי יריות והייתי בטוחה שאברהם נלחם במחבל ושכל הילדים בקומה השנייה מתים. פתאום שמעתי צעדים ממש לידי. ראיתי את הנעלים הגבוהות והנכנסים של המחבל. ההליכה שלו הייתה משונה. הוא התנדנד כמו מסומם או שיכור. הוא לא ראה אותי והמשיך לחדרים. שמעתי אותו יורה.זה היה נראה כמו נצח אבל ברגע שהוא התרחק מהשולחן קמתי במהירות וברחתי דרך הדלת של המרפסת. במהלך הריצה אמרתי לעצמי 'נעמה, אל תסתכלי לאחור, רק רוצי החוצה'. בחוץ ראיתי את כיתת הכוננות וצעקתי להם שיש מחבל בבית של גביש". אברהם בעלה, קצין מוצלח בסיירת מטכ"ל, נפגע מהירי ברגלו וזחל במהירות לעבר המדרגות וביקש מאחיו, אביגדור, שיזרוק אליו את נשקו. אברהם הספיק לאחוז ברובה אולם המחבל הבחין בו וירה צרור בראשו. "מישהו בחר שדריה ואני נחיה ואברהם ימות. השם רצה שהכישורים הצבאיים שלו לא יבואו לידי ביטוי. לבני האדם יש רצון לשלוט על המציאות אבל אנחנו לא שולטים במציאות והגורל אלא בורא עולם. בידנו ההחלטה שדמנו לא יהיה מופקר. זה לא אנושי שאדם נכנס אליך הבייתה ויורה בך". אברהם הותיר אחריו אישה, בת, ארבעה אחים ושתי אחיות. הוא הובא למנוחת עולם בבית העלמין באלון מורה, לצד הוריו וסבו. לאחר הרצחו הועלה לדרגת רב-סרן.
