ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם פרופ' בן עמי שילוני, איש האוניברסיטה העברית ומומחה לארצות מזרח אסיה בכלל ויפן בפרט, על האופן הרגוע יחסית בו מקבלים תושבי יפן את הטרגדיות הפוקדות אותם בזו אחר זו. תהינו לאן נעלמה תרבות לקיחת האחריות והחרקירי המפורסמת. "התגובה המאופקת היא חלק מהתרבות היפנית. זו התגובה שם לאסונות. גם בממד הפרטי וגם בממד הציבורי שם לא מקוננים ולא מתבכיינים, שם רק חושבים איך לשקם ואיך להשתקם", אומר פרופ' שילוני. בנוסף לאופיים של היפנים מוסיף ומזכיר שילוני את העובדה שיפן למודת אסונות גדולים כקטנים, בין אם רעידות אדמה ובין אם אירועי צונאמי. בהקשר זה הוא מזכיר את רעידת האדמה שהתרחשה בטוקיו בשנת 1923 וגבתה את חייהם של לא פחות ממאה וארבעים אלף בני אדם. עם זאת הוא מציין כי הפעם הדברים נראים קצת אחרת שכן מעורבת בהם פרשת הכורים הקורסים. "במסורת היפנית אין התמודדות עם כורים גרעיניים. יש מעטים ביפן שמבינים ובכלל בעולם רק מעטים מבינים ויודעים כיצד להתמודד. "מה שקורה מפחיד לא בגלל שמתים מזה, ועדיין לא מתו מזה, אלא בגלל שזה משהו שלא רואים אותו, לא מבינים ולא יודעים לאן עוד יתפשט ומה תהיינה ההשלכות ארוכות הטווח שלו". פרופ' שילוני מזכיר בדבריו את דבריהם של המדענים המנסים להרגיע את הציבור היפני וקובעים כי שינם עוד מקומות רבים בעולם בהם קיימת קרינה רדיואקטיבית ברמה גבוהה יותר, ובהקשר זה מעלים גם את הקרינה הסלולארית, אך עם זאת הוא מזכיר גם את אותם מדענים שקובעים כי ההשלכות לטווח ארוך תהיינה חמורות ביותר בתחומי הבריאות של מיליוני אנשים. הדעות הסותרות מבלבלות את האוכלוסייה היפנית שנותרת עם שאלות לא פתורות: האם ניתן לשתות מים, האם להתפנות ממקומות המגורים וכיוצא באלה. ועל כל אלה עולה סוגיית האמון המעורער של הציבור בגורמי ממשלה ובגורמים המקצועיים שאמורים היו להרגיע את הציבור. בהקשר זה מציין פרופ' שילוני, התגלו בפני הציבור לא מעט סתירות בדיווחים השונים לצד קשרים ואינטרסים שמנעו מידע מהציבור, ואלה עוררו וחיזקו את החשש של העם היפני ממשלתו שלו. "יש חשש גדול לאינטרסים. הסתבר שהיו תקלות בכורים שהוסתרו כי יש כאן חברה ממשלתית שיש לה אינטרס להסתיר, והתברר שחברה ממשלתית שתפקידה הי להתריע לא עשתה זו ואנשיה מיודדים עם אותה חברה פרטית. התברר שמיקום מערכות החירום לא בוצע כראוי ולא מיקמו אותם מתחת לאדמה או במקום גבוה כפי שנכון היה לעשות. בעבר היה אמון באנשי הממשלה והמקצוע, אבל כעת האמון הזה אבד". אם כן, מסכם פרופ' שילוני, "האיפוק היפני לא מוחלט. מול אסון הטבע נוהגים באיפוק, אבל מול המוכנות האנושית וההיערכות הממשלתית יש ביקורת. ראש הממשלה שלהם הגיע רק שלשום לבקר...שבועות אחרי האסון. אצלנו ובארה"ב בתוך יום או יומיים היה מגיע ראש הממשלה כדי לנצח מקרוב על העבודה. יש מחסור בדלק ולכן לא ניתן להתניע את המשאיות כדי להביא מזון ותרופות, אבל מסתבר שיש מחסני חירום עצומים של דלק ביפן, אבל הבירוקרטיה לא מאפשרת לשחרר אותם כי המצב עדיין לא הוגדר כמצב חירום, ולכן לא מקבלים דלק. הממשלה לא התכנסה כדי להכריז על המצב כמצב חירום. כבישים הובקעו והממשלה הכריזה על כבישים סגורים לכל רכב פרטי אלא לרכבי חירום. זה מעשה נכון שיאפשר לרכבי החירום להגיע במהירות, אבלמה לגבי משאיות מזון? הן לא הוגדרו כרכבי חירום... הרבה התנדבו לשלוח מזון אבל אי אפשר להביא אותו לנזקקים". מוסיף שילוני ומספר: "יש שם מקומות שסובלים מרעב וממחסור בתרופות. אצלנו היו מיד מצניחים מזון ותרופות אבל שם יש תקנות שאוסרות הצנחת מזון כי החבילות עלולות להישבר והתרופות עלולות להגיע למי שאין לו מרשם, ולכן עד היום לא הוצנח דבר. על הדברים הללו יש ביקורת. הממשלה בטוקיו עסוקה רק בשאלה אם הקרינה תגיע לטוקיו או לא, אבל יש מקומות רבים שבהם אין חשמל ומזון, אז אולי היינו מצפים שייקחו אחריות ויעשו חרקירי, אבל אנחנו רואים שאף אחד לא התאבד ואף אחד לא התפטר כולל ראש החברה שמפעילה את הכורים".
