בטורו השבועי ב'מעריב' מסביר העיתונאי קלמן ליבסקינד, מדוע לא הצטרף למקהלת המקוננות לאחר הירצחו של השחקן ג'וליאנו מר, רצח מתועב לכל הדעות. "לא הזלתי השבוע דמעה על מותו של ג'וליאנו מר", מספר ליבסקינד, "אמנם בניגוד למר, שחילק את העולם בין טרוריסטים טובים לרעים, אני מתעב את כל הרוצחים, גם אלה שרצחו אותו. ובכל זאת אני לא שוכח לרגע שג'וליאנו מר היה אויב. אויב שלי, אויב של אחיי היהודים המתגוררים בארץ הזו ואויב של המפעל הציוני כולו". לדבריו, "כך בדיוק התייחסתי בחייו אל מי שתמך ב"מאבק הפלסטיני" - ביטוי מכובס לטרור, רצח, דם ושכול - ואני לא מוצא שום סיבה שזה ישתנה אחרי מותו. ובדיוק מהמקום הזה קשה היה שלא להתמלא בוז נוכח אווירת האבל שירדה השבוע על האליטה התקשורתית והאליטה התרבותית ומול הקינות הדומעות שהן הפיקו". "עמדותיו הפוליטיות, רק הן, אפשרו לג'וליאנו מר, איש אלים וגס רוח מאין כמותו, להשליך אבנים על מפגינים, לתקוף את הקריקטוריסט זאב, לחנוק שחקנית אחת, לחבוט באגרוף בשניה ולזכות להערצת חבריו כנושא בשורת האהבה. הבמאי אבי נשר סיפר שחש השבוע כאילו בן משפחה נפטר לו. עמוס גיתאי ראה בו "דור שלישי של אנשים שהאמינו שבגופם יתקנו את השנאה בין העמים". אלמגור שאלה עוד "מי היה יכול, על אדמת ג'נין, להוציא להורג בן אדם לפני הילד שלו", כאילו לא ידעה מי בדיוק יכול. כאילו לא שמעה אף פעם מי היו חבריו של ג'וליאנו מר. כאילו לא סיפרו לה על תלמיד התאטרון שלו, שרצח ארבע נשים בפיגוע בחדרה. כאילו שכחה שחברו הטוב הוא זכריא זביידי, בעבר בכיר המחבלים מבוקשים בג'נין. אתה מסתכל על החבורה הזו ומתקשה להבין עד כמה עיוור אפשר להיות כדי לראות מול העיניים קנה של קלצ'ניקוב ולחשוב שזה מקור של יונה לבנה", הוסיף ליבסקינד. לקריאת הטור המלא
