שלווה פסטורלית אופפת את חוות 'ישוב הדעת' בימים הללו, בין ימי השמחה של אדר לשבעת ימי ההוד של חג החירות. השקדיה פורחת, הכבשים לוחכות עשב ירוק באדישות מופגנת, האוויר צח והאווירה חדורה אמונה ושמחה הנובעות ממעיין של מתינות ויישוב הדעת. באוויר ההרים הצלול הזה שבמזרח השומרון מארח בבוקרו של יום המשפיע הרב מיכי (יחיאל מיכאל) יוספי את אביו, הגאון רבי יהודה יוספי, מגדולי המגידים והמקרבים בדורנו שרבים השיב מעוון בכוח דיבורו וברגשי לבבו. רבים מאוד זכו לשוב דרכו אל אביהם שבשמיים, ולא פחות מכך יהודים שנולדו וגדלו בבתים חרדיים ונשמתם הרדומה זכתה וזוכה לקורטוב של התעוררות נצחית משיחותיו הנלבבות. והתפוח נפל בצילו של העץ. הבן, הרב מיכי יוספי, אבן שואבת לתורה וחסידות, מתגורר במזרח השומרון ב'חוות יישוב הדעת' שבקרב הציבור החרד"לי, לשם שיגרה אותו ההשגחה העליונה, אך נפשו העשירה דולה ומשקה מן הבארות כולן. קשה למצוא רובד חסידי או שיטת מוסר שהוא אינו בקי בשביליה. המפגש המרתק, הניב דו שיח שהפך למסמך רב תוכן. תובנת חובה לכל מי שנפשות צעירות תחת אחריותו, בעצם, לכל נפש יהודית באשר היא. האב - רבי יהודה יוספי, בוגר הישיבות הליטאיות ותלמידם הקרוב של המשגיחים הגדולים רבי אליהו לאפיאן ורבי יחזקאל לוינשטיין, והבן - רבי יחיאל מיכאל שצועד בשביליה של החסידות, כל אחד באסכולה שונה, ושניהם מנצלים את כוחם שבפיהם ואת אוצר יראת השמיים שבליבותיהם עבור בניו של מקום, באהבה ובתבונה. הנקודה הראשונה שבה ביקשנו לדון, עוד בטרם נספר מעט על אישיותם המיוחדת של האב והבן, עוסקת בסוגיה חינוכית כבדת משקל הנוגעת לכולנו. אנו שואלים את האב ובנו שעסוקים יום וליל בחינוך, בקירוב ובבניית נפשות: הלא לכל בית יש את הסגנון שלו. כל אב התחנך בדרך מסוימת ומבקש להנחילה לבניו. פעמים רבות אנו פוגשים בילדים ובבני נוער שלכל אחד מהם אופי ומבנה נפש שונה. ילד נמשך, למשל, לקהילה אחרת מזו של אביו, לדרך לימוד אחרת, או שהוא אינו מסוגל להתמיד בלימוד שעות רבות ורצופות כפי הציפיות וזקוק ליחס מיוחד ולגישה שונה מזו שהאב רגיל אליה. האב מתעקש ללכת בדרכו ובתבנית אחת לכל ילדיו, כי הוא סבור שאין לו לשנות, ואם ייתן לגיטימציה לשינוי מסלול, אפילו בתוך עולמות התורה, ייחרב ביתו, חלילה. מהיכרותכם הקרובה עם עולמות החינוך וההשפעה, כיצד ניתן לחנך כך שכל הצאצאים יושפעו לטובה ולא יחרגו מן המסגרת... האב, הרב יהודה יוספי "חשוב לציין את גודל האבסורד שממנו נובעת הבעיה שהצגת. כל מקצוע בעולם, האדם המבקש לעסוק בו לומדו קודם לפרטיו. רופא לא יעז לעסוק ברפואה בטרם למד ונבחן וקיבל תעודה מתאימה, נהג לא יעלה על הכביש בלי לימוד מפרך ומבחנים יסודיים, ואף מוזמן למשפט לא ישכור את שירותיו של עורך דין שלא בקי היטב-היטב בכל אשר קשור לסוגיה שעליה הינו עומד לדין. רק בחינוך מתירים לעצמם הורים לגדל ולחנך בית גדול ומבורך, לעיתים בי"ב נפשות או יותר כן ירבו, בלי ללמוד את המקצוע הרגיש כל כך של נפש האדם ודרכי החינוך, חנוך לנוער על פי דרכו. ניתן בקלות לאבד כך נפשות מישראל, בגישה שאינה נכונה, גם אם הכוונה טובה. "לפני שננסה להעלות כיווני דרך לחינוך, עלינו לזכור דבר שהוא קודם לכל: תפילה. אנו יהודים מאמינים. הלכה היא שההורים יתפללו על ילדיהם שיצליחו בתורה, ובדורנו - יראת שמיים קודמת לתורה. תפילה קודמת לכל, בכל שטחי החיים, ובעיקר בחינוך הילדים. תמיד תהיה תפילת האב והאם שגורה בפיהם ושיכוונו בברכת התורה ב'אנחנו וצאצאנו'. בלא סייעתא דשמיא אין כלום. וכבר אמרו בשמה של הצדקת אדל בתו של הבעל שם טוב שמכל ה'שערים' שבתפילת 'ריבון העולמים' שבמוצאי שבת, שמסודרים לפי א' ב', השער החשוב שעליו צריכים להתפלל ביותר הוא השער הס', סייעתא דשמיא. בחינוך ילדים זה קריטי. "עתה - אל חובת ההשתדלות: אתה שואל אם האב יכריח את ילדיו לדרכו. ואם יכריח, יצליח? אין תועלת בכפייה. אני פוגש זאת בצורה שונה בעבודה עם בעלי התשובה. בני נוער שמתקרבים אל היהדות וההורים נלחמים בדרכם החדשה, ולא מנצחים. בעיקר הם מנסים למנוע בזה ממצפונם שלא יתעורר ויציק להם. משאלות שיצוצו. "וכך גם אצלנו. אין לכפות דרך, כי 'חנוך לנער על פי דרכו'. החפץ חיים בזמנו כבר היה אומר שצריכים את כל הגוונים ואת כל הדרכים כמו בצבא שבו יש חילות שונים, מחיל האוויר והים ועד לתזמורת הצבאית". עגלון חכם שורשיו של הרב יהודה יוספי - בגרמניה, שם התגוררו הוריו שעלו לארץ עוד לפני מלחמת העולם השנייה והתיישבו בחיפה, שם הוא נולד. בבחרותו למד בכפר חסידים ובישיבת פוניבז', שם התגלה כישרונו להרצות ולחזק בכוח הדיבור. חבריו בישיבה הצביעו עליו כעל מי שעתיד להיות 'משגיח', אך הוא עצמו לא העלה על דעתו שעתיד הוא להקהיל קהילות ולדרוש בפני קהל עם ועדה בכל מקצועות היהדות, לקרובים ולרחוקים. שנתיים אחרי שנישא הוזמן הרב יוספי על ידי קרובי משפחה להרצות בפני בנות 'בתיה' בחיפה. שם הייתה זו הרצאתו הראשונה. ומשם החלה הדרך הארוכה של דרשות והרצאות כבר קרוב לחמישים שנה, 25 מהן בארגון הקירוב 'ערכים'. בנו, הרב מיכי יוספי, סיפר לנו בשיחה המשותפת שלעיתים היה אביו עשרות שבתות בשנה בסמינרים של 'ערכים' ולפעמים היה לוקח את הילדים עימו, תלוי בנסיבות. הרב יוספי האב עובר לתהות כיצד ניתן להציל את דורנו משלטונו של היצר הרע שכובש לו נפשות צעירות ועושה בהן שמות. "לצערנו ישנם נפילות כה רבות בבתים כה רבים. בני נוער, ילדים להורים חשובים ואפילו למחנכים ותיקים - פוסעים לאחור ומתדרדרים במדרון הרוחני. מרן הגר''ש וואזנר שב ואומר שלא היה דור עם ניסיונות נוראים כבימינו. יהודי חשוב אמר פעם שבסמינרים של קירוב רחוקים ליהדות רק חמישים אחוז נותרים ל'טיפול המשך' ומתקרבים, והם בבחינת 'נס', כי תהפוכות החיים וההרגלים אמורים שלא לקבל עול רוחני. אני חושב שגם היום ניתן להגדיר 'נס' בתים שבהם כל הילדים הולכים בדרך ה'. בדור כה פרוץ אין פלא על מי שהתקלקל. כי מה יעשה הבן ולא יחטא? מחריד. איך ניתן אפוא לחסן את הילדים שלא יינזקו? היו אומרים שעגלון טוב אינו זה היודע כיצד להיחלץ מן הבוץ כי אם זה היודע איך לא להיכנס ולטבוע בו... אני זוכר שכשהייתי ילד היה לי חבר טוב שלקה בשיתוק ילדים. באתי אליו לבית הרפואה לבקרו. לא נתנו לי להתקרב והסבירו שזה מדבק... פיתוייו של היצר הרע מדבקים במהירות רבה יותר מחיידקי מחלה לא עלינו. על הורים לשמור על ילדיהם מפגעים רוחניים. שואלים אותנו מדוע אתם סגורים ב'גטו', למה לא ניתן לצאצאנו חופש ומרחב, למה לפחד ולחשוש, שיכירו את העולם. "אבל כבר משלו את המשל הידוע על מי שהתקרב אל איזור שבו נסדקה הצנרת וקשה לעמוד באזור מפני המים הרעים. הפועלים המתקנים מסוגלים תוך כדי עבודתם לסעוד את ליבם, והלא התחושה נוראה, אלא שהם אינם חשים כי כבר התרגלו. מהר נשמור על ילדנו פן יתרגלו וכבר לא ירגישו שנמשכים הם אחר היצר. הרב מבריסק היה מאזין מאחורי הדלת לשיחותיהן של בנותיו הקטנות עם חברותיהן בעת משחקן, להבטיח שחברות טובות להן... אך בכל אלו לא די. ילדים צריכים טיפוח ואהבה. אם גנן לא משקיע בפרחים, ייצאו קוצים... הרב יהודה יוספי נוטל הפוגה לרגע ובנו הרב מיכי מנצל זאת ולוחש לנו בחיוכו המאיר "אני מביט הרבה באבא בהרצאות בסמינרים לקירוב רחוקים, פעם אף עשינו שבת משותפת בחוות יישוב הדעת שבה אני מתגורר והיו מאות אורחים שהסכיתו לדבריו. מבחינים בו את שאמרו חז"ל - 'כל מי שיש בו יראת שמיים, דבריו נשמעים'. יש הרבה מרצים בעולם התשובה שיש להם רטוריקה טובה וסיפורים משובבי לב, אבל לאבא יש חוץ מכל אלו גם את הלב החם והבוער באהבת ה'. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב "כשהיינו ילדים נהג אבא לחקות באוזננו את רבו 'המשגיח' רבי אליהו לאפיאן איך שהיה אומר בסערה בקריאת שמע - 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. לעורר אותנו אל הפסוק הזה". כאן מטעים ר' מיכי ברוב רגש את הפסוק כפי ששמע מאביו היושב לצידו ורווה נחת. "כך אבא? אני אומר זאת כראוי?" הוא שואל וחיוכו הכובש לא מש משפתיו. "מצויין!" משיב רבי יהודה ומיד מוסיף: "שכל ימיך תחקה זאת כך"... פרץ הזיכרונות מימי הילדות, כולם זיכרונות שיש בהם ערך ונשמה, ממשיך כשר' מיכי מזכיר את ה'מלומדה'. מילת מפתח שהייתה שגורה בפיו של המשגיח הנודע של ישיבת פוניבז' רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שרבי יהודה היה תלמידו. המשגיח היה מקונן על 'מצוות אנשים מלומדה', תפילות ומצוות שנעשות בלא לב, בלא חיות, ורבי יהודה היה מעביר את נוסח אמירתו וזעקתו לילדיו. מיכי זוכר זאת והדבר נכנס לתודעתו. "בספרי המוסר נקראים אלו כת עוזבי ה'. מתפללים ולומדים ומקיימים מצוות לצאת ידי חובה ואין להם כל מניעה לפטפט, לענות לשיחות טלפון או לבצע כל עיסוק אחר שתוך כדי דיבור אל בשר ודם נכבד לא היו מעזים לעשות. 'מלומדה' זו השגרה שבעבודה הרוחנית..." מטעים רבי יהודה. אנו שבים אל נושא החינוך והשמירה על הנפשות הצעירות, ורבי יהודה יוספי ממשיך היכן שעצר לרגע קט: "לצד השמירה על 'סור מרע' אצל הילדים, על ההורים להעניק להם הרבה אהבה והרבה עזרה. אספר לך סיפור שליוויתי מקרוב: "הכרתי ילד שהיה חלש עד מאוד בלימודים בתלמוד תורה. בכל מבחן לא ידע תשובה אחת אפילו. ההורים והמחנכים התייאשו ממנו בעליל. ביום לא בהיר החל הילד לגנוב. הוא היה לוקח עימו עדת ילדים לאחר הלימודים ורוכש לכל ילד כל מה שביקש. ההורים המבוהלים היו אובדי עצות, והבושה בערה על פניהם. הילד כמעט הובל על ידם לקצין נוער של המשטרה, אך רגע אחד לפני, בהשגחה פרטית, נטלו את הילד אל פסיכולוגית חרדית. לאחר שיחה עם הילד היא הציעה לאב ללמוד עם בנו בכל יום עשרים דקות. המהפך התחולל מיד. הילד לא סירב אף פעם אחת ללימוד המשותף. הוא חדל לגנוב והתקדם במהירות בלימודים. הייתה חסרה לו תשומת הלב והשייכות עם ההורים, הוא שבע מן הלימוד המשותף ולא חיפש תשומת לב וחיבה מחבריו עד כדי גניבה. כיום הנער הזה הינו אברך יקר של תורה וחסד... כל נפש זקוקה לאהבה, ועבור ילדים המצרך הזה חיוני במיוחד. הגר"ש וולבה זצ"ל היה ממשיל זאת לפרח שבלי אור וחום יקמל ולא יגדל. ובכל זאת נשוב ונדגיש מעין הפתיחה: להתפלל על הילדים. מידי יום. בכל הזדמנות. והאבא שבשמיים שומע ומקבל, ו- נענה". "וזה העץ" "עתה תורו של מיכי להתייחס לכל הנקודות שעליהן שוחחנו", פונה האב בחיבה אל בנו העומד/יושב לצידו. הרב מיכי יוספי נולד להוריו, הרב יהודה והרבנית לאורך ימים ושנים טובות, בחיפה לפני ארבעים שנה ועוד שנתיים ימים לערך. זמן קצר אחרי לידתו עקרה המשפחה מחיפה האדומה לסביבה המתאימה יותר לחינוך הילדים, ובאה להתגורר במטרופולין התורה והחסידות - בני ברק. הוא עבר את המסלול החינוכי של ילד חרדי בני ברקי קלאסי ובבגרותו עברו עליו טלטלות רבות. אחת מהן הביאה אותו להודו הרחוקה יחד עם צעירים נוספים. במבט לאחור מתברר שהייתה זו 'ירידה לצורך עלייה'. "מיכי מגיע היום אל הרחוקים ביותר, יהודים תועים שאיש לא מצא מסילות לנשמתם הסחופה", יאמר לנו לאחר מכן אביו הרב יהודה. "אנו גאים בו, בן יקר, מתנה משמיים". הוא מצא את דרכו אל הציונות הדתית/חרדית, אבל משנת חייו הסדורה מורכבת בעיקר מתורתו של הצדיק הקדוש רבי נחמן מברסלב. "בתחילה העניק לי אבא את הוצאות הדרך לציון באומן למרות שדרכו שונה. הוא ליווה בחום את דרכי אל עולמה של חסידות", מספר הרב מיכי יוספי בהערכה. לימים הקים בהודו את 'הבית היהודי', תחנה שבה עברו המוני בני נוער ישראליים שמטיילים במזרח הרחוק ומגלים שם לראשונה שהם יהודים אך רודפים אחרי הרוח. כשהקים את ביתו עם בתו של הרב יהודה עציוני ז"ל, מראשי הציונות הדתית, התגורר בתחילה בחצור עד שהגיע אל השומרון והעניק לנקודת היישוב החדשה שבין שילה לקידה את השם - 'חוות יישוב הדעת'. החווה משתרעת ליד היישוב הגדול שילה, ועל פי המסורת זה הוא האזור שבו שרתה הנבואה על אחיה השילוני שעל פי המקובל בחסידות היה רבו של הבעש"ט. מה הייתה המטרה בייסוד חוות 'ישוב הדעת'? הרב מיכי יוספי: "ישנה אמרה נודעת של הרבי ה'צמח צדק' מליובאוויטש שהשיב ליהודי שביקש לעלות לארץ ישראל, מסיבה מסויימת שלל ה'צמח צדק' את עלייתו והשיב לו 'תעשה כאן מביתך וממקומך ארץ ישראל'. בסייעתא מן שמיא הקמנו בשעתו את 'הבית היהודי' שבהודו וההמשך היה רצון להקים פינה רוחנית כאן בארץ האבות, מקום שבו ניתן יהיה לשכוח מהרעש האינסופי של ה'עולם הזה' ולהקשיב לקולה של הנשמה, של הנקודה הרוחנית הפנימית שבכל יהודי. "רבים מכירים את דבריו של החזון איש בתחילת קונטרס 'אמונה ובטחון' על בעל הנפש ששעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני והוא נרגש ונדהם מחידת העולם. רצינו להקים פינה שבה ניתן יהיה לחוש את הבורא והשגחתו על כל נברא ולחיות כיהודים ביישוב הדעת, על יסוד מאמרו של רבי נחמן מברסלב שכך אומר: "מה שהעולם רחוקים מה' יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך הוא רק מחמת שאין להם יישוב הדעת. והעיקר הוא להשתדל ליישב דעתו מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה"... הנוף ההררי המקסים שבחווה כולל את בקעת הירדן היפהפיה, והרוח מבדרת את זקנו ואת פיאותיו של ר' מיכי. הוא מתייחס בסבלנות לצרור השאלות הנוגעות אל עולמות החינוך שאותן העלנו ועליהן השיב אביו בדרך המוסר. האב מקשיב בעניין: "ככל שההורים לומדים להיות שלמים עם עצמם הם מקרינים זאת על ילדיהם. הדוגמה האישית היא תועלתית הרבה יותר מן הכפייה החיצונית. כשאב או אם חשים שעיקר העברת המסרים לילדים זה דרך הדוגמה האישית, הם הופכים להיות רגועים וערכיים יותר, וכך גם ילדיהם. כפייה לא מביאה תוצאות. הילד לא מזדהה עם הוריו אם הם אינם מוצאים בו נקודות טובות. הוא לא מזדהה גם אם הוא לא מראה זאת כלפי חוץ. "ילד מפתח התנגדות אם כופים עליו ולא נותנים בו אימון והערכה. פעם אמרתי 'ווארט' שבוודאי תסכימו שיש בו אמת. רש"י בפרשת תולדות אומר 'שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע'. כלומר, תפילת צדיק בן צדיק נעלה יותר וכולם שואלים מדוע. אולי הסיבה היא בשל העובדה שצדיק בן רשע עזב את דרך אביו כי הבין שהיא אינה טובה, אך צדיק בן צדיק שנותר צדיק למרות שאביו ה'צדיק' הקשיח את דרכו עימו, גער בו ללא הפוגה וכפה עליו את הצדקות שלא בנועם, ובכל זאת הוא נותר צדיק, ראוי הוא שתתקבל תפילתו... אין זה אומר שאסור לגעור בילד מידי פעם ולעורר אותו לציות. זה טוב עבור הסדר והגבולות. אבל הדוגמה האישית היא-היא החינוך שנותן תוצאות. אבא ואמא שמשקיעים ברוחניות שלהם ליד צאצאיהם ובד בבד מגלים אכפתיות ומעורבות בחיי הילדים - הם מחנכים בחסד. אני לפעמים הולך לישון בשעה מאוחרת מאוד ומתקשה לקום בבוקר, אך אז אני נזכר באבא, היינו ילדים ותמיד ראינו אותו קם בשעה הקבועה למניין הקבוע גם אם הלך לישון לפנות בוקר. עד היום הדבר מהווה עבורי הדרכה לנהוג כמוהו למרות הקושי. אבא אומר את התפילות ואת הברכות במתינות רבה (כותב השורות זכה לשמוע ברכת המזון שכזו) והדבר מחלחל אל התודעה. אבא הוא נאה דורש ונאה מקיים. את הדברים שעליהם הוא מעורר בדרשותיו ראינו אנו בהנהגתו היומיומית. הנהגה כזו משפיעה על נפשות הילדים והם חשים כשהיא נעשית באמת בכל לב. גם אם ילד לא מחקה זאת מיד, זה נחרט בנשמתו ועתיד לעשות פירות. "או למשל, מזיכרונות הילדות שלי הם סיפורי ההשגחה שאבא היה מספר לנו בשבתות מחוויותיו במשך השבוע. מכל נסיעה שערך, והוא הלא נוסע עד היום בכל רחבי הארץ והעולם להרצות ולעורר לבבות. תמיד הרגיש את יד ההשגחה שזימנה לו רכב, סכום כסף שלו נזקק בדחיפות, או איש מתאים לפתור בעיה שהתעוררה. כשילד גדל עם סיפורי אמונה עכשוויים - הוא מתרגל לחוש את ה' בכל שלב מחייו. ושוב, גם אם ברגע זה פחז עליו יצרו, הזיכרונות שהוטבעו בו ישובו ויעלו בו והמאור שבהם יחזירו למוטב". הרב יהודה יוספי שהאזין רוב קשב לבנו, מסכים רק עם חלק מהדברים: "יש הורים שיראו בזה תיאוריה עתידית. לאבא קשה לחשוב על תוצאות עתידיות. הוא רוצה שבנו יתנהג כראוי עכשיו..." אבל הוא מסכים עם בסיס הדברים ומרעיף שבחים נרגשים לראש בנו. "אני שומע עליו כה הרבה. אשרינו שזכינו לכזה פרי. בן כזה זו היא מתנת אלוקים". "וזה העץ", מצביע הרב מיכי על אביו. חקלאות ועבודת הבורא כאמור, עבר הרב מיכי יוספי טלטלות רבות עד שהגיע ל'יישוב הדעת' תרתי משמע. אלפים הם שומעי לקחו בשיעורים ובשיחות, לרובם הוא כלל לא מודע. קולו השלו וטרמינולוגיית הדיבור שלו מעודדים ונוסכים שלווה בכל שומע ומסכית. רעיונותיו חצובים ובלולים מתורת החסידות בכלל ומשיטתו של הצדיק הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע, לכל דיבור ואמירה קודמת קריאה של חיבה אל השומע החש כי הדובר אליו מעריכו ומייקרו, נותן בו אימון ומעניק לו תקווה. כותב השורות צבר שעות רבות ואיכותיות עם הרב מיכי יוספי, בהאזנה ובשיחות אישיות נלבבות. אם נבקש לתמצת את עיקרי שיטתו החינוכית, והכוונה היא גם, ואולי בעיקר, חינוכו של האדם את עצמו, נאמר שמדובר בעבודה שאין לה סוף על מידת 'עין טובה', מידה שרבדים רבים ומגוונים לה. עין טובה של האדם על עצמו, לגלות את מעלותיו ואת החלקים החיוביים והנצחיים שבו, להעצימם על פני החלקים החלשים שהינם זרים לנשמה ורק השתרגו והועמסו עליה שלא במתכוון; להביט כך גם על הזולת, על בן הזוג, על הילדים יהיו איך שיהיו, על ידידים ובני המשפחה המורחבת, על כל יהודי. לכל יציר נוצר ובוודאי לאיש יהודי יש חשיבות ושליחות, אם הוא כאן סימן שהקב"ה חפץ בו, ועלינו להחשיבו. מי שדוחה או מרחיק, או מתייחס בזלזול לילד או למבוגר בכל גיל - הוא גם דוחק את רגלי השכינה, את החלק הטוב שבאותו דחוי, חלק אלוק ממעל. אין לתת לדעות קדומות שלנו על בני אדם לשלוט בנו. צריך לתת 'קרדיט' לכל אחד שהוא מסוגל להשתנות". איך התקרבת לחסידות ולרבי נחמן מברסלב? "פעם בשעת מצוקה מצאתי קונטרס שהיה בו מתורתו של רבי נחמן מברסלב ואת 'התיקון הכללי'. בתורתו של רבי נחמן ניתן להתקרב ולקרב, ואין שום ייאוש בעולם כלל. גם הדרך של להתאמץ ולראות את הטוב, היהודי - בעצמו ובזולתו, שבתה את ליבי. "בעבר היה קיבעון בהלך המחשבה שאמר שיהודי השייך לקהילה מסויימת אל לו לקבל רעיון את הנהגה טובה ממישהו אחר. אצלנו הגישה אומרת שכל יהודי יכול לקבל מכל אחד בר סמכא, ולמרות זאת להיוותר שייך ונוהג על פי קהילתו ורבותיו. רבי נחמן מברסלב היה מעודד לקבל את רעיונותיו ותורותיו ולהתחזק בעבודת הבורא על פיהם ולאו דווקא תוך כדי מעבר להיות חסיד ברסלב מוצהר ולהתלבש או להשתתף עימם. אם מישהו שומע רעיון חסידי שמעוררו הוא צריך לערוק לקהילה שממנה באים דברי החיזוק? הדרך הישרה היא 'ומקבלין דין מן דין". ואכן, רבים וטובים השואפים להפוך לבני עלייה, שותים בצמא את הרעיונות ואת אבני הדרך שמציב הרב מיכי יוספי בדרך אל השלמות בעבודת הבורא ועבודת המידות, ונותרים בקהילותיהם. כרבו המובהק מגדיר הרב מיכי יוספי את הרב יצחק בזנסון. תורתו של רבי נחמן מברסלב היא נר לרגליו, והוא מקיים בה 'הפוך בה והפוך בה', אף דמותו הענקית של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע מלווה אותו לרוב והוא ישוש על כל סיפור או אמרת קודש בשמו ויעסוק בה, להבין את עניינה ולהשקות ממנה לשומעיו. רבות הוא קנה גם מתורתו של הרה"ח רבי יצחק גינזבורג, ובכלל, הרב יוספי הצעיר הינו 'מקבל' ודולה ומשקה מכל התוועדות או 'טיש' ומכל אמרה וסיפור חסידי שיש עימם לימוד ופנימיות. ב'יישוב הדעת' נערכות שבתות והתוועדויות. לקראת החגים נערכות שיחות 'הכנה' בעומק המשמעות של המועד המגיע ופנימיות ענינו. בחווה משתדלים לחיות כבימי קדם בחקלאות ובעבודת הבורא והסממנים לכך - רבים. אחד מהם הוא ה'מערה' שבה מוסר הרב מיכי יוספי את שיעוריו ובה נערך חלק מן המפגש המרתק שבין האב לבנו, שאגב, הם נפגשים אחת לשבוע ולעיתים יותר. המערה שבחוות יישוב הדעת מחזירה את הנכנס אליה אולי אלף שנה לאחור ומזכירה את המערות שבהן למדו אז. כך היו אבותינו יושבים ועוסקים בתורה באותם דורות. חסרה אמונה אנו שבים עם הרב יהודה יוספי אל נושא קירוב הרחוקים שבו הוא עוסק בהצלחה כבר עשרות שנים ישנו חיוב לקרב אחים תועים? הלא גם סיכון יש בדבר... "קודם כל ישנו חיוב לכל אחד להשקיע בילדיו הקרובים ולהשפיע על סביבתו הקרובה. וגם על עצמו... שיקשוט את עצמו תחילה ולא יכה 'על חטא' על ליבם של אחרים. ודבר נוסף ועיקרי: לא כל יחיד יש בכוחו וכישרונותיו לקרב יהודים חילוניים ליהדות. יש מי שיזיק יותר משיועיל. קירוב היא כמו שנאמר על תקיעת שופר 'חכמה ולא מלאכה'. מי שאין לו חוש מוזיקאלי - לא ינסה לשמש כפסנתרן... ובכלל, צריך עשרה קבין של תורה ויראה כדי להשפיע בחוץ, ברחוב. על דרך משל, כוס מלאה וגדושה גולשת החוצה, כוס שיש בה רק מעט ותגלוש, גם מעט זה לא יוותר בה". ניתן לומר שעולם התשובה בנסיגה? פעם היינו שומעים יותר על מסות של מתקרבים... "לא נכון. עשרות אלפים צופים היום בערוצים המשדרים יהדות. היום אין שאלות והתפלספויות כמו פעם. באים עם פה סגור ואוזניים קשובות היות שמרגישים ריקנות וגם מאוכזבים מהתנהגות הילדים וחוששים לדור העתיד. הייתי לא מכבר בשבת סמינריון ובחורים רבים ניגשו להודות לי, בדור הקודם היה מסוכן לעמוד ליד בחורים בגיל הזה, היום הם שונים, צמאים, מבקשים. "אבל אני חושב שלא פחות אנרגיה רוחנית וחינוכית צריכים להפנות אלינו, אל בני הציבור החרדי, מבוגרים ובעיקר בני נוער. לא מדברים מספיק על אמונה וביטחון, על אהבת הבורא ויראתו. בשיחה על שבת, על צניעות, על תפילה, או על כל נושא אחר חייבים לשלב את האמונה הפשוטה בהשגחה פרטית, בשכר ועונש, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, באהבת הבורא אל כל יהודי, שנדע לפני מי אנו עובדים. לספר לבני הנוער בתלמודי התורה, בישיבות ובסמינרים לבנות איך שהמדענים הבכירים ביותר אינם מסוגלים לחקות טיפת דם שיצר הבורא המחדש את הבריאה בכל יום. "האמונה ואהבת ה' הן היסודות. לא ניתן לבנות שמונה קומות בטרם מבססים יסודות איתנים. הלא אם נשכח את מי אנו עובדים ופונים, כל עבודתנו אינה אלא כמעשה קוף בעלמא". שעת פרידה. הרב מיכי מרכין את ראשו וזוכה לברכת אביו המניח את ידיו עליו ומברכו בחום. בכלל, בתוך כדי הדו שיח והבעת הדעות, למדנו אף שיעור נפלא במצוות 'כיבוד אב ואם'. "אם יהיה מי שייקח משפט אחד לפחות מכל אשר דיברנו כאן ויעשה עימו 'עבודה' לנפשו ולנשמתו", אומרים האב והבן כמעט יחד, "והיה זה שכרנו- - - מאחורי כיסאו של הרבי פארה של המשפחה היה הסבא רבי מאיר כץ ז"ל, חותנו של הרב יהודה יוספי . "סבא היה קשור בקשר נפשי עז אל הרבי מנדבורנה - כ"ק האדמו"ר רבי חיים מרדכי זצ"ל", מספר נכדו הרב מיכי יוספי. "סבא הכיר את הרבי מנדבורנה במחנה דז'ורין, שם התגוררו אלפי יהודי רומניה בשלהי מלחמת העולם השנייה. הרבי היה במחנה, ועבודתו הטהורה נמשכה כאילו היה בביתו בימי השקט ובטח. באחד הימים הבחין הרבי באברך צעיר ושאלו מדוע עומד הוא בצד הדרך ואינו עובד כמו כל תושבי המחנה שבעבודתם תלוי מזונם וקיומם. האברך הצעיר שהיה סבי רבי מאיר כץ השיב שאין לו מזומנים כיצד לרכוש סחורה. הרבי מנדבורנה השיב לו מיד שילך בכוונה לסחור ומן השמיים יזמנו לו כדי פרנסתו. ר' מאיר יצא ומצא גוי שהציע לו סחורתו בהקפה. היה זה המופת הראשון בשורה ארוכה שראה סבא אצל הרבי זצ"ל". סיפורי פלא נוספים התרחשו בין ר' מאיר לרבי מנדבורנה במשך הימים הקשים בגטו והוא היה לחסיד המקושר אל האדמו"ר מנדבורנה בלב ונפש. פעם רדפו אחריו שוטרים שגילוהו מחזיק במטבע זר נגד חוקי המחנה. הוא רץ לביתו של הרבי שהורה לו לעמוד מאחורי כיסאו. השוטרים הגיעו במרדפם אל הבית, חיפשו בדקדוק ולא הבחינו בו למרות שעמד, נפחד, בסמוך להם. עיניים להם ולא ייראו. הרבי זצ"ל היה מסדר הקידושין בחופת בתו של ר' מאיר עם הרב יהודה יוספי, ושימש סנדק בבריתו של בנו הבכור של הרב יהודה יוספי. זוג התמונות הנדירות שבמסגרת זו הינן מחתונתו של רבי יהודה יוספי ובה נראה הרבי זצ"ל לוחץ את ידו של רבי מאיר כץ ז"ל כשבתווך בנו כ"ק האדמו"ר מנדבורנה, קיצוני משמאל הוא הגר"י רוטנר זצ"ל רבה של שכונת חליסה שבחיפה. בתמונה הנוספת נראה הרבי זצ"ל יוצא מביקור בביתו של ר' מאיר כץ בחיפה. לימינו הרב יהודה יוספי (מחזיק בספר) ולשמאלו הרב אברהם הוניגסברג, חתן נוסף של ר' מאיר כץ ז"ל.
