המוני המבקרים במערת המכפלה בשעות אחר הצהרים של אותו היום שבו מתרחש סיפורנו, הביטו כלא מאמינים באיש זקן המתעקש להלך באיטיות בשביל המוביל למערת המכפלה, כשהוא נשען על כתפי בנו. כן. זהו האיש שבימים עברו היה סמל המלחמות וההפגנות וכיום, בעקשנות רבה, בעודו מתמודד עם מחלה קשה ובקושי מתהלך כברת דרך קצרה, מתעקש עדיין לצעוד קדימה כשבנו סועד אותו. זוהי האגדה כולה, אם תרצו. משזיהו המבקרים בוודאות כי הדמות הצועדת לפניהם אינה אלא דמותו של הרב משה לוינגר, הם סרו אליו וביקשו ברכה. לא אחד, לא שניים ולא שלשה. הישיש הבלתי נלאה מקרית ארבע, הפך למאציל ברכות לעת זקנה. בנו הצעיר ההולך לצדו הוא מלאכי לוינגר, ראש המועצה המקומית קרית ארבע מזה שנתיים ימים. כאן, בצלה של מערת המכפלה הוא נולד, בילה את רוב נעוריו, וכאן הוא גם מגדל את בניו, נכדי אביו. הרב משה לוינגר עצמו זוכה לגדל בחברון גם את ניניו. הוא אומנם בקושי הולך, אך קולו הקשיש, עודו ציני, נוקב עד חדרי בטן, ומוכר היטב מסוף הישוב ועד קצהו. אפילו במסיבה שערכו תומכיו של לוינגר הצעיר, לרגל נצחונו בבחירות למועצה המקומית, כשמלאכי הקריא דבר תורה וציטט פסוקים מפרשת השבוע, קם אביו מכיסא הגלגלים שלו לברך. הוא סנט בבנו לקול צחוקם של הנוכחים ואמר: "היה כדאי שמלאכי ייבחר, רק בשביל שאוכל לראותו פותח ספר סוף כל סוף, בשעה שאינני זוכר אותו עושה זאת מאז שיצא מעולם הישיבה"... האריה הזקן הרב משה לוינגר הוא מייסד הישוב היהודי בחברון לפני 43 שנים, שממנו צמח כל מפעל ההתיישבות ביש"ע. זכות היוצרים לביטוי 'התנחלות' שמורה לו, בעת ששיגר מברק לשר הביטחון דאז משה דיין, ישירות מהמלון בחברון שבו עבר לגור. וכך הוא כתב: 'חג שמח לשר הביטחון ממתנחלי חברון'. כיום, מי שמכונה כאן בפי כל 'אבי הישוב היהודי בחברון', על אף שהוא מתמודד עם מחלתו, עדיין פעיל לכל דבר, ומשמש כעין נשיא כבוד. הוא כבר לא נמצא במוקד העשייה הציבורית, אך קולו עדיין נישא בעצרות, בכינוסים ובאסיפות על תקן האריה הזקן המביע את דעתו הנחרצת, שלא איבדה את תקיפותה. לא תמיד מסכימים ביניהם 'ראש המנהלה' הראשון (כך נקראה אז המועצה) וראש המועצה הממשיך; האב לוחמני למדי, הבן מתון יותר. ובכל זאת, מאורע בחירתו של מלאכי לראשות המועצה סימל משהו: "אני חושב שזה כבוד לדור המייסד, שהשכיל להצמיח כאן דור צעיר שאיכפת לו ומוכן לקחת את ההנהגה בידיו", אומר מלאכי. "מלאכי ילד טוב", מעיד עליו אביו ומביט אליו בגאווה, "הוא תמיד מתייעץ ושואל ולא עושה דברים חפוזים". הבן משלים את דבריו: "כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו ניזוק. בכל השטחים הציבוריים אני משתדל מאוד להתייעץ עם אבא, שיש לו ניסיון רב ועשיר". בכל דבר אתה מקבל את דעתו? "ברוב הדברים. קטונתי מלחלוק על אבי-מורי". "הבט כיצד הם בונים כאן", מעיר משה לוינגר לבנו, כשאנו מביטים ממרומי שכונת גבעת האבות על חברון הפלסטינית המודרנית, הנראית מכאן היטב. הוא הרי מכיר כאן כל אבן וכל בניין. "ראית את הקניון הזה, איך הוא צמח כאן פתאום?" הוא שואל את בנו, ראש המועצה, ומייד משכילו בינה: "צריך להגביר את הבניה היהודית. אל תחכה, תבנה! אם תחכה לאישורים - הם לא יגיעו. בכל מצב, קודם כל עושים. אחר כך, מגיעים האישורים..." "אני יודע, אבא", משיב הבן בצייתנות, "אנחנו בונים בזה הזמן 100 יחידות דיור חדשות, כולן כבר נחטפו על הנייר, הביקוש גדל על ההיצע". הרב לוינגר: "כשבנינו את קרית ארבע, הוריתי לאנשי שאצלנו לא תקום וועדת קליטה, שכל אחד מעם ישראל ימצא אצלנו את מקומו. היו שחלקו עלי, טענו שצריך להקים ועדות קליטה. כיום הם רואים כמה צדקתי. בקרית ארבע תוכל למצוא את כל גווני האוכלוסייה, כולם מוצאים כאן את מקומם. גם אתה החרדי, וכמוך יש עוד כמה, גם הדתי לאומי וגם העולה החדש מחבר העמים ומאתיופיה. עקרונית חשבתי, שחברון מחברת בין כל חלקי עם ישראל וכולם צריכים להיות בה". ואתה ממשיך בזה, מלאכי? "בוודאי שאני ממשיך בזה", מצהיר הבן, "למרות שאני חושב שיש צורך להוסיף לצד החזק יותר ולהביא לכאן משפחות 'איכותיות' כדי שהן תוכלנה לתת כתף לשאר. אבל התייעצתי בנושא עם אבא, ואני מסכים עקרונית שבחברון צריך לגור עם ישראל כולו. זה כלל שקבע אבא והוא מורה דרכי". מתנחלים ללא אישור לפני 43 שנה, בערב פסח, החל הישוב היהודי בחברון לעשות את צעדיו הראשונים. קבוצת יהודים בראשות משה לוינגר שכרה מלון בשם 'פארק' בבעלות פאואד קווסמה. אבל כשהגיעו לשטח, הביאו עימם בני הקבוצה ציוד להשתקעות תמידית. בעל הבית הערבי הריח שהיהודים לא באו רק לכמה ימים, כמו שאמרו, והזעיק את הממשל הצבאי. כוונות ההשתקעות בחברון היוו צעד של התרסה כלפי דיין, לאחר שבמשך מספר חודשים התנהל מו"מ בין הממשלה לבין קבוצת המתנחלים, על רקע חזרת היהודים לעיר אבותם. בעצתו של יגאל אלון, שר החינוך דאז ממפלגת העבודה, החליטה הקבוצה לעשות מעשה בלי לחכות לאישור שיבוא אחר כך. העצה התבררה כמועילה. הממשלה החליטה להעבירם לממשל הצבאי. "הנה שם, היה הממשל הצבאי," מצביע לוינגר האב לעבר האופק, "שם גרנו. הצבא סבר שמשפחה שפויה לא תגור בממשל צבאי... אבל הם לא הבינו עם מי הם מתעסקים, כי משפחות עמדו בתור להתקבל. בסופו של דבר, לא הייתה ברירה והממשלה אישרה לנו הקמת ישוב עירוני על הקרקע של קרית ארבע. קרית ארבע עצמה קמה לפני 40 שנה בדיוק. לפני כמה שנים פוצץ צה"ל את המבנה, שעבר לרשות הפלסטינים, ושימש כמפקדה של טרור". ולא חששתם שהערבים יתנכלו לכם? פתאום באים להם יהודים סתם כך לחברון... "לא חשבנו כך. תמיד יש חשש, אבל נזהרים. היינו מלאי אידיאלים, עמוסי רצון טוב לגור ליד קברי האבות, מקום שאברהם אבינו חי בו. זאת הייתה קבוצה מיוחדת במינה, הגרעין הראשון של מתנחלי חברון". מתאר משה לוינגר וברק בעיניו. עם יד על הלב, כשהרב הולך היום בסמטאות חייו, אפשר לפגוש את כל אותם אידיאליסטים שהיו מוכנים להקריב עצמם? הישוב היהודי ביו"ש כיום הוא בורגני, האידיאל כשל אולי, ודור המקריבים כבר לא קיים? "עושה רושם שמרוב שאתה נוסע לחו"ל ולכל הארץ, בבית שלך אתה באמת לא חי..." סונט בי הרב משה לוינגר. "מפעל ההתיישבות כשל?! אינך רואה מה הולך כאן מסביבך?! היודע אתה כמה בני נוער נפלאים, שצמחו בישובי יו"ש, באים להתייעץ איתי?! מפעל ההתיישבות לא נעצר! בני נוער רבים הולכים לגבעות ונושאים בגאון את אהבת ארץ ישראל. גבעות ומאחזים מוקמים בכל מקום, מפעל ההתיישבות ממשיך ונהיה עצום יותר! בכל המקומות ממשיכים לבנות, וכל הישובים גדלים". בלי אישורים ממשלתיים? "כך היה זה בכל תולדות העם", משיב הרב לוינגר בשלווה, "ראשית החלה ההתיישבות ורק לאחריה הייתה החלטה מדינית. בכל מאורעות עם ישראל היו מקטרגים, וכן גם עכשיו. אינני מתייאש ולא חושב לשנייה קלה שכשלנו. עצם העובדה שהיום הבן שלי הוא ראש המועצה, הוא נולד כאן ורואה את עתידו באותו המקום, מבטאת את המציאות שבקרית ארבע חברון חיות משפחות צעירות רבות; שהדור הצעיר ממשיך להקים כאן את ביתו. לי אישית, נולדו כאן שמונה ילדים וכולם מתגוררים ביהודה ובשומרון, כשחלקם הגדול פה ממש. כמוני, יש עוד משפחות רבות. מערת המכפלה היא המקום השלישי המתויר בארץ! לזה אתה קורא כשלון?!" מלאכי מוסיף: "ההתיישבות אכן נמשכת במלוא עוזה. אלפי תושבים חדשים מצטרפים בכל שנה לרחבי יהודה ושומרון. בקרית ארבע לבד בונים עכשיו כ-100 יחידות דיור חדשות, זו מציאות שלא הכרנו קודם. הביקוש הולך וגדל, יש קליטה של משפחות חדשות שרוצות להצטרף למפעל הפורח של ההתיישבות בעיר האבות ובכל רחבי ארץ ישראל". והילד הצהוב הוא אחי ממרומי הגבעה נצפה היטב בית הדסה, בית מכונן בחייה של משפחת לוינגר. זהו מבנה מגורים ומרכז מבקרים הממוקם בלב היישוב היהודי בחברון, שהוקם בשנת תרנ"ג בידי ר' חיים רחמים יוסף פרנקו, המכונה החרי"ף. המבנה שימש כבית חולים שנקרא 'חסד לאברהם', ונתן משירותיו ליהודי חברון והסביבה ואף לערבים ללא תשלום. במהלך מאורעות תרפ"ט, בשנת 1929, התנפלו רבים מערביי חברון על הרובע היהודי בעיר. במהלך פוגרום זה, נרצח מנהל בית החולים בן ציון גרשון יחד עם משפחתו ועוד יהודים רבים, כמו כן נבזז הבניין ונפגע בחלקו. לאחר גירוש הקהילה היהודית מחברון, הפך הבניין לבית ספר ערבי לבנות שפעל במקום עד לכיבוש העיר בידי צה"ל בשנת תשכ"ז. עם תום מלחמת ששת הימים, נמסר ה'קושאן' על בית הדסה על ידי נכדו של החרי"ף - עו"ד אברהם פרנקו לרב משה לוינגר. אבל הבניין נותר בשיממונו. בשנת תשל"ט, ביקש ראש המנהלה דאז, משה לוינגר, להרחיב את גבולותיו של הישוב הקטן בקרית ארבע, ולבנות יחידות דיור נוספות בגבעה צפונית יותר. את המקום הזה הציע למתיישבים בשעתו, ראש לשכתו של שר הביטחון דיין אל"מ אפרים חרסינה. הרעיון נדחה אך המתיישבים המשיכו לקרוא למקום 'הגבעה של חרסינה' עד ליום, למרות ששמה הרשמי הוא 'רמת ממרא'. אז הייתה הגבעה ריקה. ההרחבה אושרה ללוינגר האב וטרקטורים עלו על הקרקע. אלא שאז הגיש ראש עירית חברון, מוסטפא נאטשה, עתירה לבג"ץ שהורה... על הפסקת הבניה באופן זמני. "הרבנית שלי רתחה מזעם", מספר משה לוינגר. "איך אפשר לעצור בניה יהודית?! היא ארגנה בתגובה ירידה של נשים וילדים בלבד לבית הדסה, שהיה אז ריק ומוזנח. היא אמרה כך: אם לא רוצים אותנו בקטן ב'חרסינה' - יקבלו אותנו בגדול בבית הדסה... המחשבה הייתה שראש הממשלה מנחם בגין, לא יפנה נשים וילדים מהמקום". ואכן, לאחר הפלישה הלילית הורה בגין שלא לפנות את הפולשים ולחסום את יציאתם משם, אך במקביל ביקש למנוע כניסת אנשים נוספים. כתוצאה מכך, נשארו הנשים והילדים מספר חודשים לבדם, בלא שייצאו אל מתחת כיפת השמים. בסופו של דבר, הושג האישור לכניסה חופשית לבית, מה שהיווה בסיס לחידוש הקהילה היהודית בחברון, המתקיימת במקום עד היום. "היום מסתכלים על בית הדסה כעל מובן מאליו", אומר מלאכי שהיה מילדי בית הדסה, "אבל אנחנו היינו שם בתת תנאים. אחד מילדי בית הדסה חלה בצהבת, וכולם דיברו על חוסר אחריותן של הנשים, בעיקר של אותה אם המפקירה את ילדה הנוטה למות ולא יוצאת מבית הדסה. הילד הזה הבריא, וכיום הוא מכהן כסגן מנהל בית הספר המקומי. הילד הזה, הוא אחי שלמה..." מהפכה ב'מלכי דאוד' אנו צועדים ברחובה של עיר, לאורך רחוב דוד המלך או בשמו הרשמי שקראה לו עיריית חברון - מלכ דאוד. התקשורת הדביקה לו שם לא רשמי: 'רחוב השואהדה'. כאן האב גידל, כאן הבן גדל. בין הסמטאות הציוריות האלה נרקמה מסכת חייהם המרתקת של משפחת לוינגר לדורותיה. "תסתכל על הילדים האלה, הם ילדים יהודים! הבט על הרחוב, יש כאן מעט מאוד ערבים. רוב האוכלוסייה ההולכת כאן היא אוכלוסיה יהודית, אז איך אפשר לדבר על כשלון? אפשר לראות מכאן רק התקדמות גדולה!" מטיח בי משה לוינגר שוב ושוב. "המצב לא היה כך כשהייתי ילד קטן המשוטט ברחובות האלה", נזכר מלאכי. "אז היו כאן מליון ערבים. כשאבא שלי אמר שיהיו כאן פעם מליון יהודים, הוא נתפס כהזוי. אבל המציאות היא למעלה מכל דמיון". הרחוב אומנם מלא ביהודים, אבל גם במצבות ובאנדרטאות של יהודים יקרים ששילמו בחייהם, במהלך 40 השנה שחלפו, כדי לקיים את הישוב. כאן נרצחו ששת תלמידי הישיבה כשמחבלים תקפו את בית הדסה; כאן שילם בחייו תלמיד ישיבת 'שבי חברון' אשר אהרן גרוס הי"ד; כאן נרצח יהושע סלומה הי"ד. אין לכם תחושה ששילמנו יותר מדי חיים על המגורים שלנו כאן? "כל נפש יקרה", אומר הרב משה לוינגר, "רבים מהם הכרתי אישית ועל כל אחד אני כואב. אבל ארץ ישראל נקנית בייסורים. גם את ישובה של בני ברק ואת ישובה של מאה שערים קנו בייסורים. בהגדה של פסח נקרא את המילים 'ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי', כך גם חינכתי את ילדי: לא להיבהל. אסור אומנם להיחפז ולרוץ בלי לחשוב, אבל אסור גם להיבהל. כשאני רואה כיום מה קורה בחברון ובבנותיה, אני יודע שקיימנו את הצעד הנכון". "300 אלף יהודים ביש"ע שרבים מהם יהודים חרדים, המתגוררים בביתר עילית, במודיעין עילית, באלעד, בעמנואל, אינם דבר של מה בכך. המאמץ שלנו צריך להיות בביסוס מפעל ההתיישבות בחבל הארץ הזה. זאת גם החשיבה של אבא, כך הוא חינך אותי וכך אני ממשיך." מבטיח מלאכי. במהלך תקופה זו שוקם בניין 'בית הדסה', תוכנן מחדש על ידי האדריכל דוד קאסוטו ונחנך ב-20 בינואר 1986 (תשמ"ו). כיום מתגוררות במבנה כ-30 משפחות ישראליות. במפלס הקרקע של הבניין ישנו בית כנסת המשרת את תושבי המקום ואורחיו. במפלס תת-קרקעי ממוקם מוזיאון המנציח את היישוב היהודי בחברון לדורותיו. ובחצר הבניין, מגרש משחקים לילדים. מלאכי: "אני הולך כאן עם אבא בסמטאות שבהן גדלתי, ואני יכול לראות את גודל מסירות הנפש של אבא ושל כל האבות המייסדים, שמסרו את נפשם על מפעל ההתיישבות. בזכותם, הקב"ה מעניק לנו את הזכות הגדולה, של איוש המקומות האלה באוכלוסיה יהודית בת 300,000 איש. היום, הכל נראה לנו כל כך טבעי, כאילו הדברים היו כאן מאז ומעולם. קם דור שרק שמע מה שהיה אז, ולא היה עד לזה, דור חדש של מתיישבים". לא בהרי החושך מלאכי, היו דברים שאתה היית עושה אחרת לו אז אתה היית מנהיג? "יש משהו אחד שצר לי עליו. אמרתי זאת לא פעם לאבא בשיחותי עימו. חלק מהאבות המייסדים, לא היו מודעים מספיק לחשיבות הקשר של שאר העם, בתוך מפעל ההתיישבות בחברון. הם רצו לבנות כמה שיותר ורצו קדימה. את יתר בני עמנו הם השאירו מאחור. כך נוצר מצב, בו אנשים חושבים שקרית ארבע מצויה מעבר להרי החושך. "הציבור לא מבין שאנחנו נמצאים בסך הכל מעט יותר ממחצית שעת נסיעה מירושלים. מערת המכפלה היא המקום השלישי בגודלו מבחינת תיירות, אבל מגיעים אליה בעיקר אנשים משלנו, שומרי תורה ומצוות מכל הסוגים והגוונים. אין תיירות ישראלית חילונית, למשל. תושבי תל אביב מסתכלים על תושבי יש"ע, כעל אנשים שבאו מכוכב אחר, את זה אנחנו משנים עכשיו." באיזה אופן? "גם אנשים בשומרון וגם אנחנו ביהודה, מביאים לכאן קבוצות מכל הארץ, של יהודים שלא עברו מעולם את הקו הירוק. קיימת עכשיו מודעות יותר גדולה. לשמחתי, אנחנו רואים עכשיו נהירה של ממש, שנובעת מפעולות הסברה מתאימות". מלאכי טוען שחברון צריכה להיות אתר תיירותי גדול. צריך לקשור אליה עוד ועוד אנשים שיבינו כי נשמת אפה של האומה, עירם של האבות, הקניין הראשון שנקנה בארץ ישראל נמצאים כאן. גולת הכותרת של הפעילות הזו, היא החלטת משרד החינוך על מבצע 'נעלה לחברון' שבמסגרתו יעלו למערת המכפלה אלפי תלמידים בשנה. משה לוינגר: "ראית כמה אוטובוסים הגיעו לכאן רק בזמן הקצר שהיינו, זה לא היה קודם! זה קורה עכשיו, עדות לכך שהדברים נושאים פרי". אבל שום ממשלה לא ממש עוזרת לכם, ואם היא לא מנסה להצר צעדים - תגידו תודה... וכמה שהיא מצטיירת כימנית יותר, היא מתגלית כוותרנית... "בכל תולדות ההתיישבות בארץ ישראל, קודם היו המעשים בפועל ורק אחר כך ההסכמה המדינית", שב וחוזר הרב לוינגר על משנתו, "אם המתיישבים הראשונים היו מחכים להחלטות ממשלת המנדט, שום דבר לא היה קורה. תמיד אמרתי זאת לאנשי: אנחנו נעשה, האישורים יגיעו לאחר מכן". מלאכי: "אני מאמין שאפשר היום להוביל את עם ישראל ואת ההנהגה, להיות שותפים בבניית ההתיישבות. נכון, יש קשיים מדיניים, אבל אנחנו צריכים ללכת צעד ועוד צעד באמונה, ולהבין שאנו חלק משרשת הדורות של עם ישראל. בעת פינוי ימית, למדתי מאבא הרבה. אנשים סביבנו אמרו שהאידיאולוגיה נגמרה, אבל אבא אמר: נכון שקשה, אבל דווקא מתוך השבר - ניבנה". מציאות מול חזון ואז פינו את גוש קטיף והקשיים הפכו להרבה יותר טראומטיים... אני, שחי כאן יחד איתכם, משתומם לעיתים: כל התנהגות הממשלה כלפינו, לא גרמה לכם לא פעם לחשוב, שאולי זאת לא המדינה עליה חלמנו, אולי האידיאולוגיה הדתית לאומית אינה עומדת במבחן המציאות? "המציאות הרבה יותר מורכבת. אנחנו צריכים להביט בראיה של דורות, ולא ראיה עכשווית," מסביר משה לוינגר. "גירוש יהודי גוש קטיף הוא שבר קשה מאוד שעבר על עם ישראל. הטראומה תיזכר לדורות רבים, אבל היא עדיין לא מכהה את הנס הגדול שקרה לנו בשובנו לארץ". וכשהוא אומר 'לארץ' הוא לא מתכוון דווקא ליו"ש. אלא גם לישובי בני ברק וירושלים, אלעד ומודיעין עילית. "כל אלה היום ערים בישראל. עצם העובדה שארץ ישראל אינה שוממת עוד, וזכינו למה שהתפללו אבותינו מאות בשנים, מחייבת אותנו להודות לקב"ה על מעשיו שבכל יום עמנו. יחד עם זאת, עלינו להתפלל שהמדינה תעבור לידיים אמוניות ותורניות, שרואות בתורה ובמצוות את כל ההוויה והחיים. כך יושלם התהליך שבו הוחל בעת שתלמידי הגר"א עלו לארץ ישראל וחננו עפר הארץ". מלאכי: "אנחנו צריכים להבין שבכל האירועים האלה, המלחמה שלנו אינה נגד הקצין הזוטר או אחרון השוטרים. ההתמודדות שלנו היא מול רוח חלושה שאינה בנויה להתמודד עם אתגרי השעה. וכדי להתמודד מול רוח כזאת, עלינו להציג רוח בריאה ואופטימית שמקורה באמונה גדולה בקב"ה ובתורה, ובכך שעלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לשמור על הארץ, לפתח וליישב אותה". מה הגבול שבו תאמר - עד כאן, מדינת ישראל היא לא 'כוס התה' שלי? "אני לא קובע את הגבולות. אני יודע שעלינו לשמור על המדינה ולהובילה למחוזות הנכונים של יותר אמונה, תורה ומצוות". 'תג מחיר' גבוה קשה ההליכה על הרב לוינגר, המתמודד עם מחלתו באומץ לב, ומתעקש לצעוד איתנו כברת דרך. צעדים איטיים ומדודים ועקשנות רבה אפיינו תמיד את דרכו. הוא הוביל אחריו קומץ של אידיאליסטים שלא חששו מדבר, והלך ליישב את הגבעות השוממות בכוחות עצמו. האידיאולוגיה מתמזגת לה עם החיים עצמם. ואני תוהה לעצמי, אם כמו ההליכה שהפכה איטית ומתקשה יותר, ככה מתפוגגת לה גם אותה רוח לוחמנית של הצעירים ונעלמת עם הרוח. היכן נעלמה לה האידיאולוגיה, אני שואל את הרב לוינגר ממרום שנותיו. האם הינך חושב שביש"ע קם לו דור אחר? הרב לוינגר מסרב לקבל את ההכרעה: "זה שיו"ש מאוכלס באנשים הבאים לגור שם, כי טוב לגור שם, זה מצויין. כך צריך להיות. דין תל אביב כדין קדומים, דין בית שמש כדין חברון. המציאות רק מוכיחה על ההצלחה. האידיאולוגיה לא נעלמה. ביו"ש גדל נוער שמנעמי מדינת תל אביב אינם כוס התה שלו. הם הולכים ליישב את הגבעות, להקים חקלאות, לחיות כשומרי מצוות, ואני מדבר עכשיו על דור שלישי." רק השבוע הקים נכדו של לוינגר, ישוב נוסף בדיוק בצורה שבה סבו עשה זאת. הוא מקים, הממשלה תאשר."כך לימדתי את ילדי וכך הם לימדו את ילדיהם. יחד איתו מאות, אם לא אלפים, של בני נוער. רק מה? היום זה כבר נהיה רגיל. כשאני עשיתי זאת, זה היה חידוש. היום לא קוראים לזה ישובים, אלא מאחזים", הוא אומר. "אני חושב", אומר לוינגר הצעיר, "שרובנו פועלים להרמת קרנו של העם בכל התחומים. יש כאלה שמוצאים את מקומם בהתיישבות, ויש כאלה שמוצאים את עצמם בגרעינים התורנים בפריפריות של הארץ. בניגוד לאבא, המוקף כל היום בנוער שבא להקים ישובים, אני מודה שמשהו השתנה בעם הזה: פעם נושא ארץ ישראל היה העיקר. היום, אנו נמצאים בשלב מתקדם בתהליך, וצריך להמשיך להשתדל". "אינך צודק", חולק האב על בנו, "לו רק היית יודע, כמה קיימת הרוח בבני נוער העולים ומתיישבים בנקודות חדשות ברחבי יהודה ושומרון, למרות שמפנים אותם. פעם אחר פעם הם ממשיכים להיאבק במידת האפשר, וזה כולל את האחיינים שלך, את הבנים הגדולים של האחים שלך, דור שלישי למשפחת לוינגר". ואותם אלה גם עושים פעולות של 'תג מחיר' ומקלקלים לכל ההתיישבות, איך אתם מתיחסים לזה? "אני ממש לא רוצה להתייחס לזה", אומר משה לוינגר. אבל מלאכי בנו מתייחס גם מתייחס: "אני מאמין, כפי שאבי אמר לפני שנים רבות, שבאנו לחיות כאן ליד הערבים ולא במקומם. כנראה נגזר עלינו לחיות איתם כאן, ולכן כל תגובה שלנו כלפי ציבור ערבי, חייבת להישקל בהתאם למבחן התוצאה. כל פעולה של תגובה חייבת להיות בבניה ולא באי בניה; ביצירה ולא בהרס". הרב לוינגר: "כשבאתי לכאן לפני 43 שנה, זאת בדיוק הייתה המדיניות שקבעתי. איני נגד ערבים, אין לי בעיה עם שכנים ערבים. ולא רק זאת, עד לפני שנים לא רבות, התנהל חשבוני בבנק לאומי-סניף חברון, בנק ערבי. האמנתי שחייבים לחיות לצד הערבים". במבט חולמני מעט, מביט משה לוינגר לעבר האופק, אל חברון הגדולה שנשארה מחוץ לגבול שבין הרשות הפלסטינית לישראל. אי שם מצוי אותו מלון 'פארק' שאת חדריו שכרה הקבוצה בראשותו לפני למעלה מארבעה עשורים. "אתה מאמין שעברו שנים רבות כל כך", הוא שואל לפתע, "ואני אתהלך על משענתי כשבני הסועד אותי הוא ראש מועצה של ישוב בן 8,000 תושבים, שבו אין למצוא דירה לרפואה? מי היה חושב על כך"... הוא אומר בסיפוק ונזכר בימים עברו. באמת, איך קמה לה התיישבות הראשונה? אני שואל. "באותה תקופה הייתי רבה של נחלים", מספר משה לוינגר". באתי מעולם של תורה ושל לימוד, ועסקנות ציבורית הייתה רחוקה ממני. אבל תוצאות מלחמת ששת הימים ניערו אותי. אל תשכח שלמדתי אצל מורי הגאון רבי צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ואי אפשר היה לנהוג אחרת... ברור היה לי, שאם עכשיו לא נתיישב במקומות האלה, ונקבע גם עובדה מעשית שעם ישראל חזר לכאן, נחמיץ את ההזדמנות. לא היה לי ספק בכך. דיברתי עם כמה חברים מהישיבה; פרסמנו הודעות בעיתונות; כך נולד הגרעין. וכל השאר כידוע לך, היסטוריה שהביאה לדבר הגדול הזה". כיפה שחורה או סרוגה? עד היום מהלך הרב משה לוינגר, אחד הסמלים של הציונות הדתית, בכיפה שחורה. כשאני שואל אותו על כך, הוא צוחק. "אני רוצה שתדע, שגם כיפה שחורה היא כיפה", הוא אומר, "אין אצלנו כל חשיבות לסוג הכיפה. הרצי"ה קוק זצ"ל גם לא החליף את כיפתו, וכך גם רבה של חברון הגר"ד ליאור ועוד אנשים רבים. צאצאי כולם חובשי כיפה שחורה. מה משנה סוג הלבוש, מי שמכוון את ליבו לאבינו שבשמים, יש לו סייעתא דשמיא, האמן לי", הוא אומר ועושה מאמץ לצעוד צעד נוסף, יחד עם בנו, בנתיב הייסורים שלו, שבעבורו, גם עכשיו, זהו נתיב של תקווה ושל אמונה גדולה. דרך בנים בעיר האבות.
