חגית ריין, אמו של רב סרן בניה ריין הי"ד שנפל במלחמת לבנון השנייה מארחת בליל הסדר את כל הילדים, החתנים והנכדים אך לא שוכחת לרגע אחד את בנה רס"ן בנייה ריין הי"ד. "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, אבל יש את הבן החמישי, אותו בן שאינו יכול לשאול ושבזכותו אנחנו כאן. הבוקר הגיע לבקר אותנו מח"ט אפריים, שבא לאחל חג שמח ולהתעניין בשלומנו. אמרתי לו שחוץ מההכנות יש גם הכנות נפשיות. כי כשכולם באים לליל הסדר, דווקא כשיש את היש, האין צועק. אני אומרת לבעלי כל שנה בליל הסדר, מי חסר, מי חסר. יש לנו ב"ה עוד שבעה ילדים, חתנים ונכדים, אבל הריק הזה חסר מאוד. זה לא עצב, אלא כאב על כך שהיינו יכולים היום לראות את בנייה עם אשתו וילדיו. זה כאב מצד אחד אבל אהבה וגאווה מצד שני, על כך שהוא נפל למען המדינה". חגית ריין צופה כאם שכולה על הטרגדיות האחרונות בראשם הרצח של משפחת פוגל ויש לה הרהורים בנושא. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם. אי"ה אני מתכוונת לדבר בעצרת השלושים למשפחת פוגל. הכרנו היטב את אודי ורותי פוגל. הם היו פה בישיבה התיכונית בקרני שומרון מיד אחרי הגרוש ואירחנו אותם כמה פעמים. תמיד אמרתי לבעלי שאני מתפעלת איך זה שמשפחה כזאת מצליחה לקום מהעפר ולהמשיך קדימה, תמיד הערצתי אותם. הרצח הזה רק מוכיח שיש לנו כנראה עוד הרבה מה לעבור עד הגאולה". אמו של רס"ן בנייה ריין הי"ד עסוקה בפרויקטים חינוכיים רבים ומנסה לקיים את צוואתו של בנה. "הקב"ה גלגל לידי הרבה שליחויות. כשקרה האסון לא שאלתי למה זה קרה, אלא למה זה צריך להוביל אותי. יש לי כיום שליחות כפולה, גם שליחות שלי וגם של בנייה. בנייה השאיר צוואה ביומניו, שהמוות הוליד את החיים, הוא כתב את זה בעקבות הביקור שלו במחנות ההשמדה. וזה מה שאני עושה היום, אני עוברת בבתי ספר חילוניים, בכיתות י"ב לפני גיוס ומשתפת אותם בתובנות של בנייה ומה זה דורש מאיתנו. להם זה מובן מאיליו שאנחנו כאן אבל זה לא תמיד היה ככה. ב"ה אני רואה ברכה בעמלי, דרך החיבור לבנייה והסיפור שלו, איך שהוא הלך להציל חברים שלו באין סוף חילוצים, התלמידים מתחזקים ככה להתגייס לצבא, ואפילו בבתי ספר חילוניים שבחלקם אין אחוזי גיוס גבוהים לקרבי". חגית מספרת שיש הצלחות רבות בביקורים שהיא עורכת בבתי הספר החילוניים. "אני בעצמי למרות נפילתו של בנייה, לא היה לי ספק שגם שאר בני צריכים להמשיך לשרת. לפני שבוע הייתי בבית ספר חילוני בחיפה. אחרי השיחה ניגש אלי נער וביקש את מספר הפלאפון שלי, כדי שאמא שלו תדבר איתי. מסתבר שבאותו בית ספר יש אחוז נמוך מאוד שהולך לקרבי. הוא רצה שאשכנע את אמא שלו להסכים שהוא יתגייס לקרבי. האמא התקשרה אלי ושפכה עלי קיטונות של בוז ושנאה. "מה את משכנעת את בני ללכת לקרבי, כבר הסכמנו שהוא ילך לחיל מודיעין", היא צעקה עלי, "את רוצה שהוא ייהרג כמו הבן שלך, שהוא ילך לשרת בשטחים הכבושים". נתתי לה לגמור לדבר, שאלתי אותה אם היא סיימה. התפללתי שהקב"ה ייתן לי את המילים הנכונות להגיד לה. ואז אמרתי לה: תשמעי אין לי מה להגיד לך, חינכת את הבן שלך נהדר. היתה שתיקה מהצד השני של הקו. אחריי יומיים התקשר אלי אותו בחור ושאל אותי מה אמרת לאמא שלי שהיא מרשה לי ללכת לצנחנים. אחרי השיחה הזאת אמרתי בליבי, תודה בנייה".
