את החג בפתחו אנו עומדים ממש בימים אלו מכנים כולם בשם 'חג הפסח'. אולם בימינו, כאשר אין לנו בית מקדש ולא זבח פסח כהלכתו, נאה לו שמו הנוסף, 'חג המצות', המבטא במידה רבה את אופיו ואת המצווה אשר סביבה הוא נסוב. כדרכם של ישראל קדושים נוהגים הם להדר במצוות, אולם כידוע מצות מהודרות מעולם לא היו עניין זול ובשנים האחרונות מחירן מאמיר מדי שנה. סקר שוק קצר שערכנו עבור קוראי 'בשבע', מגלה כי בראש טבלת המצות היקרות עומדות מצות יד שמורות, אשר מחירן נע השנה סביב מאה שקלים לק"ג. מביני דבר יודעים כי מצות יד טעימות אינן דבר של מה בכך, וכי חיסכון במחיר עשוי לעלות ביוקר כאשר תנסו לקיים עם מצות אלו אכילת חמש כזיתים מצה בליל הסדר. חסידי חב"ד ושאר הנוהגים לאכול מצות יד בלבד כל ימי הפסח, נאלצים פעמים רבות להסתפק באכילת כמות מצות מצומצמת מטעמי חסרון כיס. את המקום השני בטבלת המחירים תופסות המצות השמורות המהודרות באפיית מכונה. מצות אלו נמכרות בשנים האחרונות באריזות של 2.5 ק"ג, ועל אריזה כזו תשלמו השנה בין 100 ל-110 שקלים. גם כאן הבדלי האיכות בין המאפיות לא מבוטלים, אולם זהו גם עניין של טעם. ועל טעם ועל ריח כידוע אין להתווכח. במקום השלישי ניצב סוג חדש-ישן של מצות, המכונות 'מצות מיוחדות' ובעבר כונה 'ח"י ראשונות'. מדובר במצות הנאפות מקמח לאפיית מצות רגילות (להבדיל מקמח 'שמורה'), אולם המכונות עוברות ניקוי יסודי בהפסקת פעילות מדי 18 דקות, זאת בדומה להידור הנהוג באפיית מצות שמורות. בעבר נהגו רבים להדר לאכול בפסח דווקא מצות שכאלו, אך במהלך השנים הן ירדו מגדולתן לטובת המצות השמורות. בשנים האחרונות, עם האמרת מחירן של המצות השמורות חזרו מצות אלו לשוק וכיום רבים קונים ואוכלים דווקא אותן. מחירה של אריזת 2.5 ק"ג של מצות שכאלו נע השנה סביב 80 שקלים. במקום הרביעי והאחרון עומדות כמדי שנה המצות הפשוטות. מצות מכונה הנאפות תחת השגחה, אך ללא דקדוקי ההידור המקובלים במצות היקרות יותר. ק"ג מצות שכאלו ניתן להשיג במחיר זול למדי, של כ-15 שקלים לק"ג ובמבצעים שונים אף פחות מכך. ולמי שנבהל נזכיר כי מצות אינן ההוצאה הכבדה היחידה בחג הפסח, וכי "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו". רפואה פרטית בבית חולים ציבורי שר"פ, זהו שמו של אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בין משרד האוצר לבין ההסתדרות הרפואית, בסכסוך העבודה שפרץ אך לאחרונה. למי שאיננו בקי במהותם של ראשי התיבות הללו, ככל הנראה משום שאיננו מתגורר באזור ירושלים, נספר כי זהו שמו של הסדר, במסגרתו ניתנים שירותי רפואה פרטיים (שר"פ – מכאן ראשי התיבות) על בסיס מתקנים ותשתית של רפואה ציבורית. הירושלמים שבינינו ודאי מכירים, ותיכף נסביר גם מדוע, את הפרוצדורה הלא מסובכת. לחלק גדול מאזרחי ישראל ישנם ביטוחים רפואיים נוספים לביטוח הבסיסי הניתן במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, בין אם מדובר בשב"ן, כלומר הביטוחים המשלימים הנמכרים על ידי קופות החולים, או בביטוחים פרטיים הנעשים פעמים רבות דרך מקומות העבודה. אחד השירותים המרכזיים הניתנים במסגרת ניתוחים אלו, הוא האפשרות לבחור את המנתח בשורה ארוכה של פרוצדורות רפואיות, מהפשוטות ביותר ועד המורכבות ביותר. בבתי חולים בהם קיים שירות של שר"פ מתאפשרת בחירת מנתח תמורת תשלום, במסגרת בית החולים הציבורי עצמו, ללא צורך לפנות לטיפול במרכז רפואי פרטי. לכאורה מדובר בסידור נוח לכולם, לרופאים אשר יכולים לעבוד במקום אחד, גם באופן ציבורי וגם באופן פרטי, ולהגדיל בכך באופן משמעותי את הכנסתם; לבית החולים הנהנה מהקופון אותו הוא גוזר בדרך מתוך התשלום אותו משלמים החולים (במרבית המקרים באמצעות אותם הביטוחים); ולחולים אשר מקבלים שירותי רפואה פרטית בין אותם הקירות בהם הם מקבלים את שירותי הרפואה הציבורית, דבר המאפשר גמישות גדולה יותר ולעיתים אף חיסכון כספי. סידור זה מופעל מזה שנים ארוכות בבתי החולים בירושלים, אשר מסיבות היסטוריות שונות אינם שייכים לא למדינה ולא לקופת החולים הכללית, ועל כן רשאים למרות אופיים הציבורי לפעול במובנים מסוימים כבית חולים פרטי. בשלהי שנות ה-90 התחילו כמה בתי חולים ממשלתיים גדולים ממרכז הארץ, ביניהם שיבא, אסף הרופא, איכילוב ורמב"ם להפעיל שירות דומה. אך בעקבות עתירה לבג"ץ בוטל השירות בשנת 2002, תוך שהשופטים קובעים כי אין מניעה חוקית לבצע מהלך שכזה, אלא שהוא חייב להיות מגובה בתקנות מתאימות שלא תוקנו באותה תקופה. האוצר, חובב הפרטות מסורתי, הוא משבית השמחות, אשר יחד עם הארגונים החברתיים מתנגד באופן חריף להנהגת השר"פ. בארגונים החברתיים חוששים כי הנהגת שר"פ בבתי החולים תדרדר עוד יותר את טיב השירות אותם מקבלים בבתי החולים, אלו אשר אין ידם משגת לקבל את שירותי הרפואה הפרטית ונזקקים לשירות הציבורי. באוצר חוששים שהנהגת שר"פ תגרום לעלייה חדה בהוצאה על בריאות. החשש הוא שהנהגת השר"פ תגרום לקריסת מערכת השכר, זאת עקב פערים גדולים בין רופאי שר"פ לכאלו שאינם מבצעים שר"פ. בנוסף, חוששים באוצר כי האזרחים ישלמו פעמיים על אותו שירות, פעם לרפואה הציבורית ופעם לפרטית, בעוד השירות יסופק פעם אחת בלבד. החשש הנוסף הוא מעידוד חולים לבצע ניתוחים מיותרים, זאת עקב תגמול הרופאים לפי ניתוח. בהסתדרות הרפואית דוחים את הטענות וסגן שר הבריאות, התומך בשר"פ, אף מציג את הדוגמה הירושלמית כסיפור הצלחה. מי צודק? ימים יגידו. מאז 2008, הנגיד פישר חוזר ומתערב בשוק המט"ח. עד כה הוא קנה למעלה מארבעים מיליארד דולר בניסיון כושל לבלום את התחזקותו של השקל. ההתערבות הזו מעלה שתי שאלות: הראשונה נוגעת לעצם הצדקתה של מדיניות זו, והשנייה נוגעת ליכולת שלה להצליח בהשגת מטרתה. מצד אחד, התחזקות השקל מייקרת את עלות הייצוא, כמחצית התל"ג הישראלי, ופוגעת באחד ממנועי הצמיחה העיקריים של ישראל. אי אפשר להתכחש לעניין הזה, לפחות בטווח הקצר. אך מאידך, הבעיה בטענה הזו היא שהיא מתעלמת מהצד השני של המטבע, שהוא הצרכנים. עבורם, כלומר למעשה עבור כולנו, הציבור, שקל חזק יותר מתורגם לכוח קנייה גדול יותר. זה מגדיל את יכולת הבחירה שלנו, מגביר את התחרות בשוק המקומי וכופה על חברות מקומיות תהליך התייעלות מתמיד, שבסופו של דבר מחזק את הציבור ואת החברות המקומיות, שחייבות להשתפר כדי לשרוד. מחקרים מראים שבטווח הארוך לשער החליפין יש השפעה מוגבלת בלבד על רמת הסחר הבינלאומי. בכל אופן, היות שבלתי אפשרי להוכיח ששקל חלש מגביר את צמיחת המשק, עדיף לא להתערב ולקדם מדיניות מונטרית ליברלית ומרוסנת, כפי שעשו בהצלחה רבה שני הנגידים הקודמים של בנק ישראל, ד"ר קליין ופרופ' פרנקל. השאלה השנייה נוגעת למידת היכולת של הנגיד להשפיע על השוק המט"ח לאורך זמן. כפי שאנחנו רואים, יש לנגיד השפעה מוגבלת בלבד. למרות מאמציו הרבים ושימוש בכלים שונים (מיסוי, פיקוח), השקל הולך ומתחזק. השוק פשוט גדול וחזק מדי על בנק ישראל. הנזק לציבור גדל, משום שהר הדולרים שנערם בבנק ישראל מאבד מערכו וחסכונות הציבור מנווטים לשימוש לא יעיל ולא יצרני, במקום לשמש כמקור אשראי למשק. כל התרגילים של הבנק המרכזי לא צלחו עד היום ואין סיבה להאמין שהם יצליחו בעתיד. מכל הסיבות הללו, עדיף להפסיק לאלתר את מדיניות רכישת הדולרים וההתערבות בשוק המט"ח ולתת לשוק לעשות את שלו. אם רוצים לעזור לחברות הישראליות, עדיף לקצץ בהוצאות הממשלה, מה שיאפשר להמשיך להוריד את מס החברות ויתרום לצמיחה, כפי שציין לאחרונה דו"ח שפרסם על ידי בנק ישראל עצמו. הכותב הוא כלכלן, יועץ השקעות ובלוגר
