שבוע עבר מאז הותר לפרסום כי כוחות הביטחון לכדו את רוצחי משפחת פוגל מאיתמר. בתום חקירה ממושכת עצר השב"כ את שני תושבי הכפר עוורתא, אמג'ד וחכים עוואד, בני 17 ו-19, בחשד שרצחו את חמשת בני משפחת פוגל לפני יותר מחודש באיתמר. השניים נעצרו לאחר שניסו למכור את הנשק שגנבו מבית המשפחה, הודו ושיחזרו את הרצח. ב"מוסף לשבת" הובא סיפורה של יחידת דובדבן שהביאה יחד עם יחידות צה"ל נוספות ושרות הביטחון הכללי לתפיסתם של השניים. הפלוגות של נ' וי' נכנסו שוב ושוב לכפר עוורתא מאז הרצח. במהלך הסריקות נמצאה כמות גדולה של אמצעי לחימה: מטענים וכלי נשק מאולתרים, המון תחמושת ונשק תיקני וגם מטולי נ"ט. על פי הדיווח שבועיים לאחר הרצח מתחילים הכוחות להגיע למידע קונקרטי. בחמישה באפריל יוצאים סרן י' ונ' למבצעי מעצרים נוספים. המעצר המשמעותי מבוצע על ידי הפלוגה של י'. "קיבלנו שם וכתובת", הוא אומר. "מעבר לזה לא ידענו כלום. גם החוקרים לא ידעו בשלב הזה שמדובר ברוצח, אלא חשבו שמדובר במעורב כלשהו". "קוראים להם לצאת החוצה, וכולם יוצאים. הבחור שלנו, חכים עוואר, נער בן 18 עוד מעט, יוצא מיד. אמצע הלילה, אבל הוא אני שומע אותם מקללים בשקט 'חיה', 'רוצח', את כל הרפרטואר של הקללות שקיימות במילון, אבל נושכים שפתיים ולא נוגעים בו". לא ישן. בית מטופח, מוקף כרם זיתים, משפחה נורטיבית. מרוהט יפה, מסודר, נקי. נכנסתי לחדר שלו, ואני זוכר היטב את החדר הזה: חדר של נער מתבגר, עם מחשב, על הקירות המון פוסטרים של כוכבי קולנוע ערבים, זמרים, ומה שהפתיע אותי היה המון תמונות של עצמו על הקיר. המון. זה מה ששיגע אותי, שהסתכלתי בפנים של רוצח לא אנושי, וראיתי פנים תמימים של ילד". חמישה ימים אחר כך, בהקפצה האחרונה לכפר, בלילה שבין שבת לראשון, בשטח הכינוס, מבינים הלוחמים שבעצם הם עצרו כבר חשוד אחד בביצוע הרצח. י' אומר שהיה בהלם. "זכרתי אותו בתור נער צנום, בייבי פייס, לא אחד שמסוגל לתפוס סכין ולשחוט. אתה רואה ילד שיש לו אחיות קטנות, הורים שמגוננים עליו, ולא מבין איך זה יכול להיות. איך הילד הזה הוא בעצם רוצח אכזרי בלי עקבות". הפעם הפלגה של נ' מקבלת אחריות על המעצר. הבחור, אמג'ד עוואד, בחור בן 19, סטודנט המזוהה עם "החזית העממית", מתגורר עם משפחתו בבית צנוע לא הרחק ממרכז הכפר. הלוחמים בדריכות שיא. "זה כבר היה אחרי שקראנו את כל הפרטים על משפחת פוגל", אומר נ', "הרגשנו שאנחנו מכירים כל אחד ואחד מהם אישית. קראתי את הכתבה של אודי ז"ל, והרגשתי שמדובר באדם מיוחד וערכי. הערכתי את אומץ ליבו להגיד דברים שהוא מרגיש בצורה אמיתית וכנה, מהלב". כורזים למשפחה לצאת וכולם יוצאים. "ואז הבחור שלנו יוצא מיד. יחף, רועד מפחד, הופתעתי. הוא התנהג כמו ילד מפוחד, שיודע שנגמרו לו החיים. הסמל שלי אזק אותו והביא אותו אליי, וכבר הייתה לו פלנלית על העיניים. הורדתי אותה כדי להביט בו, והסתכלתי לו בעיניים. מבט ראשון בפני הרוצח". "אמרתי ללוחמים שלי לפני המבצע, שלא יכול להיות לב אדיש כשאתה מביא בנאדם שרצח תינוקת בעריסה, בסכין שהחזיק בידיו. ואני מרגיש איך הסעיף עולה לי לראש, הרגשות משתוללים לי בתוך הנשמה, אבל כפי שאמרתי לילדים שלי, סליחה, לחיילים שלי, אסור לגעת בו אסור!" מה שאתה רוצה זה להוריד לו כאפה חזקה, אבל אסור, ומה שנותר לי זה פשוט ללפות אותו חזק, ללחוץ לו את היד, שירגיש את הכעס "אני מוריד לו את הפלנלית, כדי שיראה לאן הוא הולך, קשה לי נורא. גדלתי בקיבוץ, הורים שהיו בצופים ועסקו כל החיים בחינוך לערכים, לכיבוד האדם ולא משנה מי הוא, ולמרות זאת היה לי קשה. הרגשתי שאני מחזיק ביד חיה. הוא מפוחד, לא מוציא הגה, רועד, ואני גם ככה בנאדם גדול, אז בטח אני נראה מפחיד עם כל הציוד עליי. מה שאתה רוצה זה להוריד לו כאפה חזקה, אבל אסור, ומה שנותר לי זה פשוט ללפות אותו חזק, ללחוץ לו את היד, שירגיש את הכעס". הוא מספר כי מסביבו החיילים "מתפוצצים" לנוכח המראה, "אני שומע אותם מקללים בשקט 'חיה', 'רוצח', את כל הרפרטואר של הקללות שקיימות במילון, אבל נושכים שפתיים ולא נוגעים בו". נ' מעביר את העציר לידי אנשי השב"כ. הם נערכים "לחקירה קרבית" בשטח. באותו שלב עוואד מתעשת. מבין שלא יהרגו אותו. הוא משנה פאזה. פתאום הוא כבר לא נער מפוחד, אלא גבר. הרעד בגופו נפסק, פניו עוטות אדישות. שמונה שעות הוא נחקר בשטח. החוקרים מאפשרים לו לדבר עם הוריו, מנסים לשכנע אותן לשכנע את הבן שידבר, שיגיד את האמת. החקירה מתישה. מטיחים בפניו את העובדות, מקריאים לו את הודאתו של חכים, הרוצח הקטין שהודה במעשה ומפליל אותו. בסוף הוא נשבר ומודה. "אנחנו מביטים אחד בשני ואין חיוכים. יש גאווה, אבל אין שמחה גדולה. אנשים היו עייפים מאוד, אבל גאים. בסופו של דבר הצלחנו לשים את היד על הרוצחים", אומר נ'.
