זהו יום השואה הראשון שלנו מחוץ לישראל, בארץ עוצרים לדקה שתיים להתאחדות עם 6 מליון יהודים, מערכת החינוך סובבת סביב היום הזה, משלחות יוצאות מעשרות בתי ספר בארץ למצעד החיים, אך פה החיים בשגרה. דווקא בימים כאלו שמקבלים משמעות חזקה בחינוך, ביום יום שלנו בישראל נראות שונות מעבר לאוקיינוס. התכנסנו הבוקר נציגי תנועות הנוער עם מספר מדריכים, חברי קהילה והנהלות בתי ספר, ל"מצעד החיים" בברזיל. הצעדה התחילה כשני קילומטרים לפני בית העלמין, התאספנו כ350 אנשים והלכנו בשקט ומחשבה על מה היום הזה בשביל כל אחד ואחת מאיתנו, בני נוער, נציגי קהילות, אנשי חינוך, ובי עברו כמה מחשבות שרק פה יכולות לתפוס אותי... ההסטוריה מספרת על עשרות אולי מאות ניצולי שואה שהגיעו לכאן אחרי השואה, חלקם הגיעו לארץ ואז היגרו לכאן, וחלקם הגיעו עם הקהילות שלהם מרצון (בד"כ הספרדים מארצות ערב), ובעצם מה זה יום השואה בשבילם? בשבילי כשליח? כציוני מושבע? בשיחות עם חברי ההנהלה ומספר מדריכים בדרך לצעדה ולטקס בבית העלמין, דיברנו על הנסיעה של כל אחד ואחת לארץ ישראל במסגרת שנת הכשרה, או הביקור במסגרת בית הספר בפולין? ואין ספק כי ההבנה שארץ ישראל היא הבית של כולם היום או מחר בנוגע לעליה, ושארץ ישראל היא הבטחון האישי של כול אחד, גם אם הוא יחליט מבל סיבה להשאר לגור כאן, ובלעדי הרעיון הציוני והאנשים שהקימו את הבית הלאומי ליהודים אין בטחון להשאר כיהודי גם במרחק הזה. אולי המחשבה והרעיון של בטחון במדינה ויישות ציונית שהגיעה אחרי השואה ונבנתה ע"י עולים מכל העולם, והפלא הניסי הזה של בניית הארץ וחידוש הישוב הציוני היא הנקודה החשובה של היום הזה, שגם מפה ובעידן הזה, בני הנוער שמדריכים את הדור הצעיר בתנועה חיים את מהותה וחשיבותה של מדינת ישראל. אביהוא הלוי הוא שליח בני עקיבא העולמית לסאו פאולו- ברזיל.
