ערב יום הזיכרון. צפירה. לא הלכתי לטקס. בעלי עומד במטבח. אני בסלון עם ביתי הקטנה ביד. לידי עומד בני. מחשבות. מחשבות על אמהות אחרות שעומדות עכשיו ליד ילדיהן בטקס, במטבח או בסלון, עומדות ליד ילדיהן בשקט עם עין דומעת וחושבות על האיש היקר שהלך. עומדות עם ילדם שנולד בלי אבא שהלך בלי לשוב ולא הספיק. עומדות עם ילד שזוכר את אבא, גדול וחזק במדים. עומדות עם ילד שאבא לא ראה שהתחיל ללכת והתחיל לדבר ועכשיו גם מתחיל לשאול שאלות. מחשבות על נשים שעומדות לבדן ללא ילד וחושבות על האבא שיכל להיות. חושבות על בן הזוג איתו חלמו לבנות בית. חושבות על האהוב, על היקר. מחשבות על נשים ואמהות חזקות הנאחזות בעתיד ולא מוותרות, מלוות את ילדם ביום הראשון לבית הספר, דומעות בעזרת הנשים בעלייה לתורה בבר המצווה. מחבקות ילד קט שקיבל מכה. מייעצות, מכוונות ותומכות. לבד. לבד. לבד. המחשבות לא מרפות. על הכלה הצעירה שאיבדה את בעלה חודשיים לפני החתונה. על האישה הצעירה שנשאה ברחמה תאומים שאביהם לא זכה לראותם. על האישה שנכנסה לביתה החדש ובעלה לא זכה לישון בו לילה אחד. על הילד המחכה לאביו בפתח הדלת לשווא. על הילדה המביטה בתמונה הגדולה על הקיר ומתמלאת גאווה. על הילדה המביטה בתמונה הגדולה על הקיר ובוכה. עוד מחשבות. לאבד את היקר מכול. את האיש של חייך. את החצי השני. לאבד את אב ילדייך. את האיש עימו חלמת לבנות בית עם גינה וערסל. המחשבות מנסות להעמיד את עצמי במקומן של הנשים השכולות ונדחקות החוצה. המחשבות מנסות להבין את הצער. הכאב. האובדן ולא מצליחות. המחשבות מנסות אך הלב לא נותן. הלב פצוע... ערב יום הזיכרון. צפירה. מבט נוסף לעבר בעלי העומד בשתיקה ובני העומד בפנים רציניות. עוד מבט לביתי התינוקת שאינה מבינה את השתיקה והכאב. מזכירה לי תינוקות אחרים שאינם מבינים. מזכירה לי אמהות אחרות עם תינוקות רכים בידן. מזכירה לי את הטוב שנפל בחלקי. יום הזיכרון. לזכור את הנופלים, להתייחד עם זכרם ולא לשכוח את החיים. המאמר פורסם לראשונה ביום הזיכרון בשנה שעברה.
