רגע לאחר תום טקס הזיכרון בבית העלמין קריית שאול שבתל אביב משוחח חיים אברהם, אביו של בני הי"ד שנחטף ונרצח בידי אנשי החיזבאללה, עם ערוץ 7 על משמעותו ולקחיו של יום הזיכרון עבורו ועבור החברה בישראל מנקודת ראותו. בראשית דבריו מספר אברהם על השכול הפוקד את משפחתו זה שלושה דורות. הוא מספר על דודה של רעייתו, מעולה הגרדום מרדכי אלקחי שנתלה על ידי הבריטים בכלא עכו, על אחיו בנימין שנפל בקרב החווה הסינית בלילה שבו הועבר גשר הגלילים ועל בנו שנחטף עם שני חבריו עומר סוואעד ועדי אביטן הי"ד. "הכאב נמהל אחד בשני", הוא אומר ומזכיר לכולנו שזהו המחיר אותו נאלץ עם ישראל לשלם על רצונו לחיות בארצו. אברהם מספר על תמיכה מכל עבר לה זוכה משפחתו. "לא עוזבים אותנו לבד", הוא אומר ומספר על ארגונים ועל פרטיים המגיעים לבית המשפחה, משוחחים איתם, שואלים לשלומם ולצורך בעזרה אם יש, "לא משאירים אותנו עם היגון לבד. זה מקל כשיש סביבה תומכת". משפחת אברהם אינה יודעת מהו המועד המדויק בו נפל הבן בני. כמו צה"ל גם הם יודעים רק על מועד נפילתו בשבי ועל מועד השבת הגופות. על פי הכרעת הרב הראשי לצה"ל נקבע יום החטיפה כיום הזיכרון לאבל הפרטי שלהם. "אנחנו מאמינים בני מאמינים, וככאלה אנחנו מקבלים את ההחלטה", אומר חיים אברהם. ובאשר לנחמה, את זו מוצא חיים אברהם בבנייתה של הארץ והתפתחותה, אך עם זאת, ההנהגה המתגלה לא פעם כמושחתת, מטרידה ומדאיגה אותו. הוא רואה בה אחד הגורמים לספקנות שמציבים בני נוער על החובה להתגייס לצה"ל. אברהם מספר על מפגשים עם בני נוער המעלים מעת לעת שאלה בנוסח 'למה צריך להתגייס בשביל הגנבים הללו', שאלה המצטרפת לאופנה, כלשונו, בה בני נוער מחפשים כל דרך כדי להשתמט משירות צבאי. אברהם קובע כי יש לעשות הכול כדי להעניש את כל אותם מנהיגים המתגלים כמושחתים, ובכך לנקות את ריקבון המנהיגות שבגדה בשולחיה, ובעתיד להיות בררנים יותר בבחירת המנהיגים הבאים, ובכך להשיב את אמון הדור הבא במדינה, בצבא ובמערכת כולה.
