ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם העיתונאי והפובליציסט איתן הבר, מי שהיה במשך שנים ארוכות ראש לשכתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, וביקשנו ממנו לתאר את הרגעים בהם האבל הפרטי על נפילת לוחם מגיע ללשכתו של מי שמייצג את הכלל הישראלי, ראש הממשלה. "זה מתחיל בשיחת טלפון כמעט מייד עם ההתרחשות, שיחה שמגיעה ממקורות צה"ל והכתובת הראשונה שלה היא המזכיר הצבאי. מכאן זה תלוי בכל מזכיר ומזכיר. היו שנאנחו אנחה גדולה, היו כמעט על סף דמעות וחיכו עוד שניות אחדות, דקה או חצי דקה לפני שנכנסו לראש הממשלה", מספר הבר. "דני יתום, המזכיר הצבאי, נהג לעשות תחנה של שניות אחדות בחדרי, הסמוך לחדרו של ראש הממשלה, רק כדי להביא לי את הידיעה עצמה. למרות שחשבתי שנכון להצטרף אליו למסע הרגלי הקצר, מסע של שניים או שלושה מטרים, עד לפתח דלתו של ראש הממשלה ולהיות איתו, אבל בסופו של דבר נטיתי לשלוח אותו לבדו למשימה הזו. הסתכלתי אליו כשפתח את הדלת. הלכתי לשם דקה או דקה וחצי אחריו", נזכיר הבר. באשר לתגובת ראש הממשלה לשמע הידיעה מספר הבר כי קיים הבדל מתבקש בין התנהלותם של ראשי ממשלה ושרי ביטחון שונים, והוא עצמו מבקש שלא להתייחס אלא לתגובתו של מי שהכיר ישירות, ראש הממשלה רבין. "רבין היה איש צבא שנים ארוכות. הוא הכיר לפרטי פרטים כל נקודה בארץ וכשהגיעה הידיעה הייתה שתיקה לזמן קצר, ואז השאלה הראשונה היא מי ההרוגים, ואחר כך שאל 'מה לא היה כאן בסדר'. הוא ביקש פרטים נוספים. אני לא יכול לומר שהוא שקע במעין עצבות, אבל מצחו התקמט וכשעיניו היו מושפלות שאל איך אפשר היה למנוע זאת, ולצערנו התשובה הייתה לא פעם שלא ניתן היה למנוע". "בשלב הבא היה 'יוצאים לדרך', הוראה ליתום 'דני הבא את המסוק' ויוצאים לדרך. התקופה הייתה תקופת נפגעים רבים בחזית דרום לבנון ואחר כך הפיגועים ברחבי הארץ. כשהיינו אומרים לו שלא יצא לדרך, המקום לא מאובטח הוא מעולם לא קיבל עצה מהסוג הזה והגיע למקום ההתרחשות, לעיתים כאשר הגופות עדיין לא פונו. בדרום לבנון הוא נהג לתחקר את החיילים עד האחרון שבהם כשהעיקר היה לוודא מה נכון היה לעשות כדי שזה לא ישוב על עצמו". איתן הבר מוסיף ומעריך מדעתו, ומדגיש שלא שוחח מעולם עם רבין על כך והוא אומר את הדברים על דעתו בלבד, שארבע מאות הרוגי חטיבת הראל עליה פיקד במערכה לכיבוש הדרך לירושלים היו כצל על ראשו וליוו אותו בכל החלטה מבצעית שקיבל. הבר מזכיר את סיפורו של יעקב סטוצקי, מ"פ בחטיבת הראל, שעליו סיפר רבין לא פעם כיצד דקות לפני הקרב השאיל לו את הבטלדרס שלו כדי להקל עליו את ההתמודדות עם הקור בהרי ירושלים, ודקות לאחר הקרב ראה את הבטלדרס שלו על גופו של סטוצקי כשהוא ספוג בדם. להערכתו מסיפור זה עליו חזר רבין כמה פעמים ניתן ללמוד על כאב השכול שליווה אותו שנים רבות אחר כך. ומה לאחר מכן? מה באשר ליחסו של ראש הממשלה לבני המשפחות השכולות? גם כאן מתמקד הבר בהתנהלותו של רבין ומביע תקווה שכך הדברים גם אצל ראשי ממשלה אחרים. הוא מספר ואומר: "האמירות שלו למשפחות השכולות היו מרגשות ביותר, אבל גם כשלא אמר וכשהיה ממש צורך לומר את הדברים, עניין השכול היה מרכיב חשוב ביותר בקבלת כל החלטה. הייתי עד לביטול והעברה מהעולם של מבצעים לא מעטים רק משום הסיכון והחשבון שבשורה התחתונה שלו צריך לשקול מה יהיה אם זה לא יצליח ויהיו הרוגים. כקברניט הוא שאל אם שווה המבצע את אבדן חיי האדם ואם התשובה היא 'לא' הרי שמבצעים רבים שהושקע בהם הרבה זמן, כסף וראש ירדו לטמיון בהחלטה אחת". "ההנחיה שלו אלי כמנהל לשכתו הייתה שלא לעכב משפחות נעדרים ושבויים שביקשו פגישה איתו. הוא חייב לראות אותם תוך 24 שעות מרגע הפנייה, למרות לו"ז צפוף שכידוע יש לראש ממשלה בישראל. את המשפחות השכולות הוא ביקר בשבעה, ולאחר מכן לא קרה שמשפחה שכולה ביקשה פגישה ולא קיבלה, ואם זה קרה באיחור זה קרה באשמתי...".
