שעה שאזרחי ישראל הקשיבו רוב קשב לנאומו של אובאמה באזניים ישראליות, איש איש על פי השקפתו, אני הקשבתי לנאום – כמו שאני עושה פעמים רבות – באזניים של פלשתיני. לפעמים זה נעים יותר בתור יהודי ציוני. אובמה הציג עקרונות ששום אדם מנאמני ארץ-ישראל לא יכול לקבל. למרבה הצער, חלק מהעקרונות הללו דווקא כן מקובלים על נתניהו. מדינה פלשתינית, גבולות 67, חוסר התייחסות לזכות השיבה – אלו עמדות שמקוממים כל איש ימין, באופן טבעי ובצדק. אבל למרבה המזל, הוא הציג גם עקרונות ששום מנהיג פלשתיני לא יקבל. אובמה נתן מבלי משים לנתניהו את מרחב התימרון שלו, אם רק ירצה בכך, להביא למצב שאבו-מאזן הוא שיגיד את ה"לא" לתוכנית. אובמה אמר במפורש ש"שלום לדורות יכלול שתי מדינות לשני עמים – מדינה יהודית בישראל ופלשתין כבית לאומי לעם הפלשתיני". הביטוי "מדינה יהודית" הוא כסמרטוט אדום בעיני ההנהגה הפלשתינית. כל הנהגה פלשתינית. זה הרי העקרון המרכזי של נתניהו, העקרון הציוני היחיד שעוד נשאר לו. כולם מבינים שמדינה יהודית לא הולכת עם זכות השיבה, גם אם אובמה מציע לדחות את הדיון בכך לסוף. אובמה אמר במפורש כי על המדינה הפלשתינית להיות מפורזת – גם זה משפט שנלקח מתוך נאום בר-אילן של נתניהו, שהפלשתינים כבר דחו בעבר. הם מעולם לא הפסיקו לפנטז על הצבא הפלשתיני. אובמה, למעשה, חזר לנוסחא של בוש, שהגבול חייב להתבסס על גבולות 1967 עם שינויים מוסכמים על שני הצדדים – עמדה שהפלשתינים דחו כבר לפני 6 שנים. אובמה אפילו לא הדגיש שחילופי השטחים צריכים להיות בהיקף של 1:1 כמו שהפלשתינים דורשים. אחת מנקודות המחלוקת בתקופת אולמרט היתה הוויכוח על היקף חילופי השטחים. אולמרט, שאימץ את נוסחת 'חילופי השטחים' דרש יחס של 1:5 – כלומר על כל 5 קמ"ר שישראל תספח יקבלו הפלשתינים קילומטר מרובע אחד. הפלשתינים דרשו כאמור 1:1 – המו"מ התפוצץ. על רקע הפיוס בין פתח לחמאס אמר אובמה כי על המנהיגות הפלשתינית לתת בשבועות הקרובים תשובה סבירה לשאלה איך ניתן להמשיך כך בדרך לשלום- סטירה בפרצופו של אבו-מאזן, הדבק ומגן בפומבי על ההסכם שחתם עם החמאס. ומסלול ההתנגשות העיקרי בין אבו-מאזן לאובמה, מצוי ביציאה של אובמה בנאומו נגד יוזמת הפלשתינים לבקש מהעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר להכיר במדינה פלשתינית – 'ספינת-הדגל' המדינית של הרשות הפלשתינית. אובמה היה בהיר ביותר כשאמר כי "צעדים סמליים שנועדו לבודד את ישראל באו"ם בספטמבר לא יביאו להקמת מדינה עצמאית". למעשה הוא קבע לאבו-מאזן את הצורך לבחור בין המשך שיתוף פעולה תוך זניחת המסלול של מועצת הביטחון, או הליכה למועצת הביטחון תוך עימות עם ארה"ב. אם אני מבין נכון את העמדה הפלשתינית כפי שהיא מתקיימת כבר שנה וחצי, אבו-מאזן כבר בחר באפשרות השניה. גם זו בשורה טובה.
