הימים של ספירת העומר ביסודם הם ימים של שמחה, כך בזמן שבית המקדש קיים כשמביאים תחילה את מנחת העומר ואחר כך בחג השבועות את המנחה החדשה ואת הביכורים. אבל בזמן אין בית המקדש קיים נהפכה השמחה לצער, ובהמשך עוד נוספו מנהגי האבלות של ימי הספירה. המקור לכך הוא ממה שאמרו על תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה אחד בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. וקשה: כיצד הביא מותם, טראגי ככל שהיה, למנהגי אבלות כה חמורים המתקיימים עד עצם היום הזה? מרן הרב קוק זצ"ל היטיב להשיב על שאלות אלה בפתגם שלו על חודש אייר: "הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא והצפונה של קדושי הקהילות מתחברות באוצר הרזים של רשב"י". הפירוש לדבריו הוא שתלמידי רבי עקיבא, שהיה ממנהיגי מרד בר-כוכבא, נטלו בודאי חלק במרד, ומשום שלא נהגו כבוד זה בזה אירע להם מה שאירע, ובעקבות כך המרד נדון לכישלון. עד אז הייתה תקווה שהחורבן לא ימשך זמן רב, אולם אחרי כישלון המרד הבינו שמדובר בגלות ארוכה, וכמעט שנפלו לייאוש. או אז התגלו חכמי התורה, ובראשם רבי שמעון בר יוחאי, במלוא גדולתם, כשהפיחו שוב רוח חדשה של אמונה, והראו שיש אור של גאולה בקצה המנהרה. האור הזה, הוא האור הטמון, כלשונו של הרב, באוצר הרזים של רשב"י. זה כוחה של החכמה הפנימית, שמסוגלת להראות את האור גם מתוך החושך. ההתמודדות עם גזירות הגלות היא שהביאה לכך שקיבלו את מנהגי האבלות על החורבן, שהגיע לשיאו עם מותם של תלמידי ר"ע. אולם דווקא בתוך הימים האלה קבעו גם את יום ל"ג בעומר, היום של רשב"י, כיום של שמחה בהיותו סמל לאמונה כי לא ייטוש ה' עמו. בדרך זו אם כן התאחדה הגבורה של קדושי הקהילות עם גבורתם של תלמידי רבי עקיבא. אי-אפשר שלא להתרשם מכך שאף שני הימים הגדולים של תקופתנו, יום העצמאות ויום ירושלים, ממוקמים בתוך ימי הספירה. אכן מאת ה' הייתה זאת. ועלינו כמובן מוטלת החובה להודות, אך גם לעשות הכל כדי שנהיה ראויים לכל הטובה שנעשתה עמנו. הרב אריה שטרן הוא ראש מכון הלכה ברורה ומועמד הציונות הדתית לרבנות העיר ירושלים
