למרות ראיות רבות לכאורה ולמרות שורת שאלות ותהיות רבות סביב הרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה ז"ל החליט בג"ץ בשבוע שעבר לדחות את העתירה לחקירה מחודשת של הפרשה. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם המהנדס דורון בלדינגר, אחד העותרים, שמביע לא רק את אכזבתו מהתנהלות בית המשפט אלא מהיחס הכולל של מערכת המשפט לפרשה. כבר בראשית דבריו מבהיר בלדינגר שעיקר אכזבתו היא מההתנהלות המשפטית הכוללת ולאו דווקא "מעצם ההחלטה לעניין הקשר המופרך שהפרקליטות הצליחה ליצור בפני בית המשפט בין זדורוב לרצח". בהמשך דבריו הוא מדגיש כי בית המשפט לא התמודד בהכרעתו עם הטיעונים והראיות שהועלו בפניו והתבסס על קביעת בית המשפט המחוזי ולפיה קיימת חשיבות עליונה בראיית טביעות הנעליים שכן בזירת הרצח לא נמצאו ראיות אובייקטיביות אחרות. את האמירה הזו דוחה בלדינגר ממספר טעמים. בראש ובראשונה הוא מדווח על ראיה חדשה שהתוודע אליה רק באחרונה ולפיה ארבע מתוך שש הטביעות הן שמאליות ובבדיקה מאוחרת התגלה שמדובר בהיפוך של שקף עקבת נעל ימין על מנת לעשות שימוש בעיגולים שבנעל ימין כיוון שעיגולים אלה שחוקים לחלוטין בנעל שמאל. בלדינגר מקווה שבעתיד גם נתון זה יובא לבחינת מערכת המשפט והציבור, אולם הוא מדגיש את שאלתו העקרונית על קביעתו של בית המשפט כאילו אין ראיות אובייקטיביות אחרות לבד מטביעות אלו. הוא תוהה כיצד ניתן לקבוע זאת כאשר נמצאו בזירת הרצח 64 טביעות אצבע, כמאה שערות, 15 שערות בכף ידה של תאיר, טביעות קטנות של נעליים, DNA זר ועוד. "כל אלה לא ראיות??", הוא תוהה. כזכור, כל עדויות אלה אינן תואמות את זדורוב. בלדינגר כאמור מאוכזב מהתנהלותה של מערכת המשפט בפרשה, אך מציין שהוא עצמו מבין את החלטת בג"ץ שלא לקבל את הערעור. לטעמו מדובר בהחלטה שהעדיפה את ה'יציב' על ה'אמת'. כלומר עדיפה למערכת המשפט היציבות של המערכת כולה על פני גילוי האמת. בהקשר זה הוא מזכיר 47 חוקרי צח"מ (צוות חקירה מיוחד) שהיו מעורבים בתיק, שתי תובעות בכירות, צוותי פרקליטים רבים, שלושה שופטי מחוזי, תלונה למח"ש שלא התקבלה, ובנוסף לכל פנייה ליועץ המשפטי לממשלה, לשר המשפטים ואף למבקר המדינה. "מערכת הטיוח הייתה מסועפת מדי", אומר בלדינגר המשוכנע כי מקור ההחלטה הוא חוסר רצון של השופטים להרעיד את אמות הסיפים של המשפט הישראלי. "בג"ץ לא יכול לומר בוא נחליף את כולם. גם אם בלדינגר וסדובסקי צודקים". בהמשך דבריו הוא ממשיך ושואל בקול רם כיצד זה לא ניתנה הוראה לבדוק חשדות מוצקים לכאורה לתיאומי עדויות, לא נחקרו תלמידות שקשרו את עצמן לזירת הרצח, לא נבדק התיאום שהוליד את הדיווח על אותו "אבי בן ה-18 מטבריה", שלכאורה קשור לרצח, אך מאוחר יותר התברר שלא היה ולא נברא. בנוסף הוא תוהה כיצד זה הסתיימה החקירה במעצרו ומשפטו של זדורוב בלבד. לטעמו גם אם מבקשים לקבוע שהוא היה הרוצח מדוע לא נבדקה האפשרות שהיו לו שותפים וכיוצא באלה שאלות נוספות. ומה הסיכוי לצאת האמת לאור למרות החלטת בג"ץ? בלדינגר מבקש להישמע אופטימי למרות הכול ומצטט מתוך הכרעת בג"ץ משפט הקובע כי לא מסלול משפטי זה הוא הדרך הנכונה עבור העותרים. את האמירה הזו הוא מפרש כהמלצה, מעין טיפ, שנותנים לו השופטים לפנות לאפיקים אחרים. בהקשר זה הוא מקווה שבתקופה הקרובה יוצג בפני הציבור בישראל ארסנל הטיעונים והראיות שהיו לפתחו של בג"ץ לפני שדחה את העתירה "והציבור ישפוט", הוא אומר ומקווה שהציבור בישראל יצא וייאבק מול העוולות המשפטיות השיטתיות ולא כפי שלא פעל מול עליית מחירי הדלק. "חפים מפשע רבים יושבים מאחורי סורג ובריח", הוא אומר וקובע: "זה קורה בכל משפט. לא רק פלילי. עיוותי דין יש גם בתביעות קטנות". לדבריו זו הסיבה לכך שבישראל אחוז ההרשעות הוא הגבוה בעולם. כיוון שכך הוא מקווה שהציבור בישראל יידע להתעורר גם בסוגיה זו למען עתיד המדינה.
