אין לי עמדה ברורה בוויכוח מי מסוכן יותר למדינת ישראל. בנימין נתניהו ואהוד ברק, כמו שטוען מאיר דגן, או שמא דגן עצמו, בפרץ הברברת הבלתי נשלט שלו. אין לי גם הסבר מדעי מוכח לסיבה שבגינה החליט עכשיו דגן לפתוח את הפה. האם זו באמת דאגתו העמוקה לגורלה של המדינה, אולי בכלל מדובר בדאגה לעתידו הפוליטי או לחשבון פתוח שיש לו עם נתניהו. לא יודע. ובכל זאת, אני עוקב בכל פעם מחדש, בהשתאות גדולה, בזמן ההולך ומתקצר שעובר בין הרגע שבו מותח כאן מישהו ביקורת על בנימין נתניהו - יהיה זה מאיר דגן, תומאס פרידמן או סלאם פיאד - ועד שהתקשורת שלנו הופכת אותו למלאך קדוש. השבוע, אחרי שערימת המחמאות שהורעפו על דגן גרמה לבר מצווה שלו להחוויר, בקשתי להיזכר מעט מה חשבו עליו כל הפרשנים הללו לפני שחש צורך לדבר על ראש הממשלה. השקעתי שעתיים בארכיון. נהניתי מכל רגע. ב"הארץ" לא המתינו הרבה וכבר אחרי שנתיים בתפקיד ידעו לספר לנו שהציפיות שתלינו בדגן פשוט לא מתממשות. המינויים שלו מזעזעים את המערכת, השינויים המבניים שלו לא מסייעים לתפוקה המבצעית של הארגון, התרומה המחקרית שלהם לא שווה כלום וכך גם תהליכי ההערכה. שוב ושוב קראנו על בכירים במוסד ש"חשים תסכול". אחרי שנה התברר סופית שהצעדים שנקט "נכשלו". כעבור עוד שנה סיפרו לנו שם שדגן הביא איתו "יחסי עבודה עכורים", שהוא "מוריד את המורל" אצל האנשים בארגון ובקיצור ש"המוסד בהידרדרות". גם ב"מעריב" קיבל ראש המוסד, לא פעם ולא פעמיים, מקלחת קרה. נטען אצלנו שההתנגדות שלו למשא ומתן עם הסורים לא נעשית "בידיים נקיות", שכן בעבר הוא היה חבר בוועד מתיישבי הגולן. הוא הוצג כשקרן, כמעט כמושחת. בניגוד לדברים שהוא מפיץ על עצמו, נכתב, הוא לא זכה להערכה אצל שרון. להיפך. שרון היסס אם למנות אותו למנהל מטה יום הבחירות שלו וגם לראש המוסד מינה אותו "כמי שכפאו שד". דגן ננזף אצלנו קשות על חוסר היכולת שלו להבין מה היא הדרך הנכונה לפעול מול האיראנים. ממש כך. "דגן יודע להרוג", היה מי שכתב, "לא לחשוב". הפדיחות שלו, כראש המערכת, נמנו אחת לאחת. בכירים במערכת הביטחון צוטטו כמי שמזהירים שבכל האמור למגעים מול האמריקאים בעניין הגרעין האיראני הוא "האיש הנכון במקום הלא נכון". הכותרות סיפרו על גורמים במערכת הביטחון שמתחו עליו ביקורת. נקבע שהוא "אובססיבי". שהוא "מחרחר מלחמה עם דמשק". אבל "הארץ" ו"מעריב" עוד היו חלביים. "ידיעות אחרונות", באמצעות רונן ברגמן, שתה לו את הדם בקשית במשך שמונה שנים. ברגמן טחן עד דק, פעם בכמה חודשים, רכילויות פנימיות מצידם של כל מי שלא אהבו את דגן במוסד. הוא סיפר על "שרשרת המבוכות של דגן", על כך ש"מהכוונות הטובות שלו לא נותר כמעט כלום", על זה ש"דגן גידל בלגאן", על "התקוות שנכזבו", ועל "מינויים שמתבצעים משיקולים לא ענייניים". הוא אפילו מצא אצל מקורותיו הסבר מלומד לעימותים החוזרים ונשנים בין דגן לאגף המודיעין של צה"ל. מדובר, הסביר ברגמן, בטראומה שנותרה אצל דגן, אלוף בצה"ל להזכירכם, מהימים שבהם נשר ממסלול ההכשרה של סיירת מטכ"ל. בסדרת כתבות משעשעות שכל הקורא אותן לא יתקשה לנחש מי מבכירי המוסד נמצא בצד של ברגמן ומי לא, נשפכו על דגן קיתונות של לכלוך שנראה שנלקחו מחוברת חידונים. דגן, התברר, לא רוצה לקיים את הרוטציה בין ת', הזוכה אצל ברגמן לשם הקוד "הבולדוזר", לבין ח', "הקיבוצניק". במקום זה הוא רוצה לקדם את נ', "הדוגמן", זה שברגמן מגדיר כ"אדם הכי יפה במוסד". נו, עכשיו נחשו מי נעלב? נכון, ג', "המרובע". כעבור שלוש שנים, כשדגן נפטר מ"הדוגמן", נתן לו ברגמן בראש על "סיכול ממוקד" שעשה בו. ברגמן ייחס לדגן את כל הרע על פני כדור הארץ. ההידרדרות של המוסד, הנפילה המודיעינית בעיראק, הכישלון בחיזוי העמדה הלובית בעניין האטום, הטיפול בעניין הפלשתיני, אי מציאתו של נסראללה, המחסור במידע על החזבאללה. בקיצור, חרא של ראש מוסד. ואז פתח מאיר דגן את הפה על נתניהו וכל ההיסטוריה נמחקה. במחי שורה אחת הפך האיש ליקיר התקשורת. מיסטר שלימות. חכם מכולם, יודע מכולם, נבון מכולם, אחראי מכולם. הוא ורק הוא. הכותרת הכי מעניינת בכתבות הארכיון שמצאתי על דגן, נוסחה בתחקיר ששודר אודותיו בשלהי 2004 ב"עובדה". "אין היום בצמרת המוסד מבוגר אחראי", אמרו עליו אז שורת בכירים שפרשו מהארגון. נשמע לכם מוכר? לבלוג המלא
