שופטי בג"ץ, אדמונד לוי, מרים נאור ויורם דנציגר, ביטלו את החלטת שר הפנים לקבוע אגרה בשיעור גבוה על הוצאת דרכון במקום דרכון שאבד או נגנב, זאת משום שהיא פוגעת בחופש לצאת מהארץ. השופט דנציגר אמנם קיבל את טענת משרד הפנים כי יש לקבוע מחיר גבוה יותר על הוצאת דרכון במקום דרכון שאבד או נגנב, ואף ציין כי "עידוד הציבור לשמור על מסמכי הנסיעה המונפקים לו על מנת למנוע תופעות של סחר בדרכונים, על השלכות תופעה זו על הציבור הרחב, מהווה אף היא תכלית ראויה". אולם, למרות זאת, קבע דנציגר כי קביעת ה"ענישה" על איבוד מסמך כחלק מהתנאים למימוש אפשרות היציאה מהארץ (להבדיל מקנס "רגיל" שאין בו מניעה על יציאה מישראל) פוגעת בזכות לחופש התנועה ובכללו החופש לצאת את גבולות הארץ. השופט אף ציין, כי קיימת בעייתיות בשאיפה "להעניש" מי שאיננו שומר היטב על דרכונו, מכיוון שהמחוקק כלל לא קבע חובה כזו במפורש, "אכן, דומה כי החובה לשמור על מסמך הנסיעה משתמעת מעצם החובה להציגו לשם זיהוי הנושא אותו בכניסתו וביציאתו מישראל, אך לחובה זו, בהיותה חובה משתמעת בלבד, יש לתת משקל נמוך מזה שהיה ניתן לה אילו מדובר היה בחובה הנקובה באופן מפורש בחוק הדרכונים". לאור זאת קבע השופט, כי רצונו של מחוקק המשנה לעודד את הציבור לשמור על מסמכי הנסיעה שניתנים לו הוא לגיטימי ואף מבורך, אך במצב בו המחוקק עצמו נמנע מלהגדיר חובה כאמור, מתן ביטוי לרצון כאמור יכול שייעשה בצורה מוגבלת בלבד". עמדה חריפה מזו הציג ההשופט אדמונד לוי, אשר קבע כי העובדה ששר הפנים כלל לא הוסמך בחוק "להעניש" את מי שאיננו שומר על דרכונו, שוללת את חוקיות התשלום המיוחד באופן בסיסי. לדבריו, "מנגנון האגרה הנוספת איננו מבוסס על תמריץ חיובי, כמו זה שניתן למי שבוחר לחדש את דרכונו באמצעות האינטרנט או בדואר ומחויב באגרה מופחתת. הוא מבוסס על ענישתו של מי שהתרשל. הוא מטיל תשלום שכמוהו כקנס ממש. מראהו כמראה קנס. תכליתו כתכליתם של קנסות. הוא מבקש לבוא חשבון עם הפרתם של כללי התנהגות ראויים. הוא משיג את מטרתו העונשית – הרתעת היחיד והרבים, וכפי שמעידה המדינה: "בחינת נתונים מעשרת החודשים הראשונים של שנת 2009 מלמדת על יעילותו של התיקון שבוצע. יש ירידה משמעותית של עשרות אחוזים במספר הבקשות להנפקת דרכון במקום דרכון שאבד/נגנב/הושחת". לעומת שניהם, השופטת מרים נאור סברה, כי האגרה הנוספת היא חוקית, ואף מידתית, ועל כן כלל אין מקום לביטולה. לדבריה, "העולה מכל האמור הוא כי בעניינים פיסקאליים לא כל חוק או תקנה שתכליתם לעודד התנהגות מסויימת מהווים "סנקציה פלילית". ואכן, גם בעניינו אין לדעתי לקבוע כי לפנינו "סנקציה פלילית" אלא יש להעדיף את הגישה הרווחת כי גם באמצעות מיסוי ואגרות ניתן לקדם מדיניות ואינטרסים מסויימים". השופטת נאור ציינה, כי האפשרות של הטלת קנס אותה הציג השופט דנציגר, אשר לכאורה איננה פוגעת בזכות ליציאה מהארץ, נושאת בחובה בעיות אחרות כגון הטלת כתם "כמו פלילי" על משלם הקנס, כך שכלל לא ברור כי זהו אמצעי שפגיעתו פחותה. השופטת אף הוסיפה, כי הטענות כנגד מידתיות האגרה גם הן אינן נכונות, " לפני תקנות תשס"ט ותקנות תש"ע האגרה שנדרשה בגין הנפקת מסמך נסיעה בנסיבות מיוחדות הייתה כזכור בסכום כפול מהאגרה שנדרשה בגין הנפקת מסמך נסיעה בנסיבות רגילות. כיום עבור הנפקת מסמך נסיעה בנסיבות רגילות נדרש סך של 250 ש"ח כך שכפל סכום זה שווה לסך של 500 ש"ח. חברי השופט דנציגר ואני מסכימים למעשה כי ככל שהיה מדובר אך בסכום זה של 500 ש"ח לא היה מקום לפסול את התקנות כמשקפות עלויות (ראו לעיל פסקה 4). האם התוספת של 150 ש"ח, דהיינו דרישה של 650 ש"ח במקום 500 ש"ח, הופכת את התקנות ללא מידתיות במובן הצר? לדעתי התשובה היא בשלילה. תוספת הנזק הנגרמת לפרט באותם מקרים בהם נדרש התשלום אינה עולה על תוספת התועלת הצומחת לציבור כולו ולמצער לא מתקיים ביניהם יחס בלתי ראוי או בלתי סביר". על כן הוחלט כדעתו של השופט דנציגר, להורות על ביטול התקנות אולם לדחות את ביצוע הביטול למשך שישה חודשים.
