בית המשפט העליון חייב את הפרקליטות לגלות לנאשם העומד לדין על העלבת עובד ציבור את ההחלטות שנתקבלו ביחס לשימוש בסעיף זה בשלוש מתוך שבע השנים שבין 2000 ל-2007. בכך קיבל בית המשפט חלקית את ערעור המדינה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי שחייבה את הפרקליטות להמציא את ההחלטות במשך שבע שנים הקודמות אך החשש בימין היה בית המשפט יורה על ביטול הגילוי לחלוטין. תחילתה של הפרשה בשנת 2006, עת הועמד לדין אליצור סגל, פעיל במנהיגות יהודית, על העלבת עובד ציבור בכך שפרסם מאמר בו ביקר קשות את תפקודו של הרב הצבאי הראשי דאז. במשפטו אליצור סגל, שיוצג ע"י עו"ד יצחק בם מטעם המרכז המדיני לישראל, טען כי הפרקליטות נוקטת מדיניות מפלה בהעמדה לדין ואינה מעמידה לדין אנשי שמאל המתבטאים במידה דומה של חריפות. כדי להוכיח טענה זו סגל ביקש החלטות של הפרקליטות ביחס להעמדה לדין בעבירה של העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט בשנים 2000-2007. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה במלואה. הפרקליטות ערערה על פסק הדין, בטענה כי יהיו לו השלכות רוחב קשות על ניהול ההליכים הפליליים במדינה, וכי מדובר למעשה ב-"מסע דייג" של נאשם, המעמיס באופן בלתי סביר על רשויות התביעה. בית המשפט העליון דחה את טענות הפרקליטות וקבע, כי עקרון השקיפות חל על החלטותיה וכי עליה לגלות לנאשם הטוען לאפליה באכיפה את החלטותיה הקודמות. השופטת נאור קבעה, כי "המדינה הביעה חשש שמא הותרת פסק הדין המחוזי על כנו תעודד "מסעות דיג" של נאשמים לאתר ראיות בנסיון להוכיח טענת הגנה מן הצדק, בעוד המדינה סבורה כי אין מדובר בטענה "שעל התביעה לסייע לנאשם בבירורה". לדעתי תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק חופש המידע, המשקף את התפיסה כי המידע שמצוי בידי המדינה הינו מידע ציבורי השייך לציבור ולא לרשות. "מקורו של עקרון השקיפות הוא בתפישת היסוד של המינהל הציבורי כנאמן הציבור: כל אשר מחזיק הוא בו - כנאמן הציבור מחזיק הוא בו, ואילו משלו אין לו ולא כלום" אין לראות מסירת המידע מכוח חוק חופש המידע "חסד" או "סיוע" להגנת הנאשם. הצעות הרשות למסירת מידע חלקי אינן "בבחינת מעשה נדיבות של הרשות, אלא בבחינת מילוי חובתה". השופט גרוניס הוסיף, כי גילוי החלטות קודמות לנאשמים בפלילים נדרשת גם כדי לשפר את תפקודה של הפרקליטות: "הדבר נדרש לא רק על מנת לקיים את דרישת השקיפות, אלא בעיקר כדי לתמרץ את רשויות התביעה לקבל החלטות מושכלות, שוויוניות ונטולות משוא פנים. מנקודת מבט זו בהחלט ראוי לאפשר לנאשם לעיין בהחלטות רלוונטיות של התביעה הכללית. כמו כן, אם לא תינתן לנאשם גישה להחלטות, ספק אם יוכל הוא לבסס טענה בדבר אכיפה בררנית". בית המשפט קיבל את הטענה העקרונית של עו"ד בם, ושל הסנגוריה הציבורית והתנועה לחופש המידע, שביקשו להצטרף להליך כידידי בית המשפט, כי לנאשם בפלילים יש אינטרס אישי משמעותי לקבל החלטות קודמות בעניינים דומים וכי אינטרס זה ראוי להישקל בידי רשויות התביעה. בית המשפט קיבל גם את טענתו של עו"ד בם, כי העובדה שקיימת חזקה כי החלטות הפרקליטות תקינות, אינה מונעת את תחולת עקרון השקיפות עליהן. גם החלטות תקינות חייבות להיות שקופות. בסופו של דבר, לצד קבלת הטענות העקרוניות של הסנגוריה, בית המשפט קבע, כי לנוכח הקושי לדלות את ההחלטות מן התיקים הלא ממוחשבים בפרקליטות, החלטת בית המשפט המחוזי תצומצם כך שתחול אך על שלוש מבין שבע השנים. אולם, בית המשפט העיר, כי בעתיד, עם התקדמות המחשוב, נקודת האיזון צפויה להשתנות.
