קורה לכם שאייטם שאתם צופים בו בחדשות גורם לכם לחשוד שמישהו שם, במערכת המשומנת, נרדם בשמירה? שלא יכול להיות שהקטע שרץ על המסך עבר עריכה? זה בדיוק מה שעבר לי בראש כשראיתי את הכתבה של דפנה ליאל, בשבוע שעבר בחדשות ערוץ 2, אודות הפער בין מחירי האוטובוסים בהתנחלויות לבין אלו שבתוך הקו הירוק. זה היה מסמך פוליטי לעילא ולעילא, לא ראשון ולא שני של ליאל, שלא היה נגוע בשום שיקול עיתונאי. ליאל גלשה באתר האינטרנט של אגד, העתיקה את מחירי הקווים השונים ואחרי שהצליחה להתפלח בעוז ובאומץ לב אל האוטובוס לגוש עציון ולצלם במצלמה נסתרת את הנהג ברגע מכונן שבו הוא מודה בקיומה של סובסידיה ממשלתית על המחירים (אפשר למצוא את זה באתר של הכנסת בפחות מאמץ), קבעה שהמחירים בהתנחלויות זולים בחצי. במהדורת ערוץ 2 לא התביישו והעניקו לעבודה המייגעת הזו את הכותרת היומרנית "תחקיר". את הביקורת הראשונה על הכתבה הזו ראיתי אצל אבישי עברי באתר האינטרנט הנפלא של לאטמה. בעקבותיו מיהרתי לצפות בכתבה. זו נפתחת בחשיפה מטלטלת. "מחיר הנסיעה בקו אגד מירושלים לתל אביב עולה 20 שקלים. מחיר נסיעה מירושלים להתנחלות טלמון, אותו המרחק בדיוק, אבל המחיר רק 8.60". קראתם טוב? "אותו המרחק בדיוק". מה מלמד הגילוי הזה? בעיקר שדפנה ליאל חייבת לעבור באופן דחוף קורס לידיעת הארץ. כי טלמון נמצאת במרחק של משהו כמו 17 קילומטר מירושלים בקו אווירי ומעט יותר מזה על הכביש, הרבה פחות מה- 61 ק"מ שיצאו בחישוב של ליאל. נסיעה למרחק הזה, חישבו לבד, הייתה צריכה לקחת עשרים דקות. אולי מעט יותר. מה שמפריע לזה לקרות הוא "כביש אפרטהייד" שנסלל במקום לפני כמה שנים. "כביש אפרטהייד" הוא כינוי שבשמאל הקיצוני הדביקו לכבישים שנסללו עבור יהודים בלבד. אלא שכבישים כאלה אינם בנמצא. כבישים הפוכים יש גם יש. וכך, החליטה מדינת ישראל שהכביש העובר ליד ביתוניא, המקצר את הדרך לירושלים בחצי, יהיה סגור לתנועת יהודים. יוכלו לנסוע בו פלסטינים. יוכלו לנסוע בו ערבים אזרחי ישראל. רק יהודים לא. כביש למוסלמים בלבד. סגירת הכביש הזה מרחיקה את 6,000 תושבי גוש ישובי מערב בנימין מעיר המחוז שלהם עד מאד. במקום לנסוע 45 דקות לעבודה, הלוך וחזור, הם נוסעים שעתיים. משהו כמו שמונים קילומטרים מיותרים של נסיעה מדי יום. כך ברכב פרטי וכך באוטובוסים של אגד. החרפה הזו, שבה יש בישראל כבישים שליהודים אסורה הכניסה אליהם, שגורמת לעובדים לבזבז שעות בדרך ולאגד להוציא כסף מיותר על דלק ושכר של נהגים, הייתה יכולה לשמש נושא מצוין לתחקיר עבור דפנה ליאל. אבל לליאל יש הגיון אחר: תושבי טלמון היקרים, לקחו אתכם לטיול של שעה במקום עשרים דקות? תגידו תודה ותשלמו, יא מושחתים. טלמון לא היתה לבד. ליאל הציגה עוד כמה דוגמאות למחירים מסובסדים, בין השאר בדרך לאפרת, לעלי ולקדומים. הרקע לסיפור הזה רחוק מלהיות חשאי ולא היה צריך שום תחקיר כדי "לחשוף אותו". בשנת 2002 קיבלו שרי הביטחון והתחבורה של מפלגת העבודה, בנימין בן אליעזר ואפרים סנה (לא כצל'ה ומיכאל בן ארי), החלטה לפיה עדיף, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה כלכלית, להוריד מחירים ולשכנע את תושבי חלק מההתנחלויות לעבור לתחבורה ציבורית. הרווח למדינה היה כפול. מחד, בצד הביטחוני, שכן אגד נוסעת באוטובוסים ממוגנים ובמערכת הביטחון העדיפו שכמה שפחות רכבים בלתי ממוגנים ייסעו על הכביש. מאידך, בצד הכספי. במשרדי התחבורה, הביטחון והאוצר העריכו שלמגן לתושבים את הרכב הפרטי, לשלם להם פיצוי עבור הרכב הפגוע והנהג הפצוע ולהציב בצירים נוכחות צבאית נרחבת, יעלה הרבה יותר. "עמדנו לפני מיגון מסיבי של מכוניות ביש"ע, ואני מקווה שחסכנו את הנושא הזה", הסביר נציג משרד האוצר בדיון שנערך לפני תשע שנים בוועדת הכלכלה. אפילו יו"ר הוועדה, ח"כ אברהם פורז משינוי, סיכם את הישיבה בהודאה שהוא אמנם מחזיק בדעה הדומה לזו של מרצ בכל מה שנוגע לעתיד ההתנחלויות, אבל נימוקיהם של פקידיו של השר סנה שכנעו אותו שהפחתת המחירים נחוצה. דפנה ליאל לא השתכנעה. לטור המלא לחץ כאן
