במסיבת עיתונאים מתוקשרת היטב, כמיטב יכולותיו התקשורתיות ונסיונו הציבורי, הודיע יו"ר ההסתדרות עופר עיני כי הוא מצפה שראש הממשלה נתניהו יקרא לו, על מנת לגבש תכנית מוסכמת לפתרון משבר הדיור. עיני ציין אף כי לא מדובר במשבר נקודתי וכי נושא הדיור איננו הכל, מדובר במאבק כולל על מצבו של מעמד הביניים אשר הולך ונעלם במדינת ישראל. אם לא יענו דרישותיו, הבהיר עיני, הוא יגייס למאבק החל מיום ראשון את "כל האמצעים" העומדים לרשותה של ההסתדרות בראשותו. עופר עיני הוא אחד האנשים החזקים בישראל, על כך אין חולק, אולם נדמה כי שכרון הכוח ממנו הוא נהנה העביר אותו על דעתו. אם ישראל היא עדיין דמוקרטיה אמיתית, ולא דמוקרטיה עממית, מישהו חייב להזכיר לעיני ולחבריו כי ארגוני העובדים אינם יכולים לחרוג מתפקידם, הגנה על זכויות העובדים מול מעסיקיהם. אולי מישהו שכח ולכן חשוב להזכיר, עופר עיני התמודד ונבחר לתפקיד יו"ר ההסתדרות, ארגון הגג של מרבית ארגוני העובדים בישראל. בנימין נתניהו לעומתו, התמודד מטעם תנועת הליכוד על ראשות הממשלה, ניצח (ניצחון דחוק מעט ובכל זאת), ונבחר על מנת להנהיג את מדיניותה הביטחונית והחברתית של מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ולעופר עיני שמורה הזכות לנסות מידי מערכת בחירות להתמודד על ראשות הממשלה, בין אם דרך מפלגה קיימת ובין אם בדרך של הקמת מפלגה חדשה (כמו שניסה שרון וביצע אולמרט). השימוש שמנסה לעשות עופר עיני בכוח הגדול העומד לרשותו כיו"ר ההסתדרות, האיש אשר עשרות אלפי עובדים במשק סרים במידה רבה למשמעתו, על מנת לכפות על הממשלה לשנות מדיניות, הוא בגדר פוטש, ובעברית תקנית ניסיון הפיכה. הדבר משול למצב שבו יחליט הרמטכ"ל, על דעת עצמו, לאיים על הממשלה שאם לא תגדיל את תקציב החינוך, או תוסיף תקני עובדים סוציאליים, הוא יכבוש בעזרת יחידות הצבא את מתחם משרד ראש הממשלה. חשוב לציין, כי במצב החוקי הקיים כיום בישראל, מוגבלת פעילותם הכוחנית של איגודי עובדים רק לנושאים הקשורים ביחסי עבודה. כך רשאים עובדים (ובצדק רב) לשבות בכדי לנסות ולשפר את תנאי שכרם, למנוע פגיעה בתנאים הפיזיים במקום העבודה ולמנוע פגיעה או אף לשפר את התנאים הנלווים אותם מעניק המעסיק. זכות זו איננה זכות אלמנטארית והיא נקנתה בדמם, פשוטו כמשמעו, של עובדים אשר לא ויתרו על זכותם הלגיטימית לשבות למרות סכנת החיים שהייתה כרוכה בכך באותן השנים. חשיבותה של זכות השביתה היא גדולה, לאור העמדה הנחותה של עובדים מול מעסיקיהם, בעלי המאה. עם זאת יש לדעת, כי מול זכות השביתה וזכות ההתארגנות בכלל, הולכת ונרקמת בעשורים האחרונים ברית מאוד לא קדושה של גופים אולטרא קפיטליסטיים, אשר מבקשים להחזיר את המצב החוקי מאה שנים לאחור ולהצר את צעדיה של העבודה המאורגנת. עשיית שימוש פוליטי טהור בכוחה של העבודה המאורגנת בישראל עלול לתת חרב בידיהם של אותם גופים אשר רוצים להחריב אותה. מי שהעבודה המאורגנת יקרה ללבו חייב להיזהר ממתיחת גבולות השימוש בה, וטוב יעשה יו"ר ההסתדרות אם יסתפק בתפקידו הרחב מאוד גם כך.
