יומני היקר, מחאת הדיור באה לי בדיוק בזמן. רגע לפני שנתפסתי לייאוש טוטאלי הבליחה אל חיי נקודת האור בדמות שורת האוהלים ברחוב רוטשילד, ישתבח שמם. בתקופה האחרונה הפנמתי עמוק אל תוככי התודעה שלי שככל הנראה את מלחמה ושלום לא אכתוב וגם את המונה ליזה לא אצייר, ומכיוון שקולומבוס כבר התלבש על הפרויקט שנקרא אמריקה וניל ארמסטרונג הקדימני ופסע על הירח, לא נותר לי אלא להתרגל לעובדה ששמי ודמותי צפויים להישכח בים ההיסטוריה. איש לא יזכור מי הייתי ומה עשיתי בחלד, איש לא ילמד עלי, איש גם לא יכתוב עלי בעיתונים. זהו זה. סתם עוד אחד בין מיליארדים אחרים. כך חשבתי עד שהגיעו דפני, הכובע ומחאת הדיור. פתחתי עיתונים והבנתי שדרכי אל הפנתיאון ההיסטורי פשוטה. כל שנותר הוא רק למצוא על מה להוציא את ההמונים לרחובות. לא נשמע כמו סיפור מסובך. שקעתי במחשבות ומכיוון שדפני תפסה את הדיור ואחרים תפסו את הקוטג', החשמל, הרפתות, הדלק, הרפואה, החלב, שכר הלימוד, החברא קדישא ושאר פריטים מעולמנו גדוש המחאות, החלטתי להוציא את ההמונים בקריאה שאין מוצדקת ממנה: סלקו את המדוזות מחופי ארצנו. ובאמת, נראה לכם סביר שעד שיש כאן במדינה הזו איזה יומיים וחצי של קיץ יבואו יצורים תמוהים שנראים כמו חיות שבריאתן לא הושלמה ויגרשו אותנו מהחופים? אם הן רוצות לבוא אז בחורף. לא עכשיו. פיסבקתי לחברי את קול המחאה והזעקה 'די למדוזה' ובתוך זמן קצר קצרתי 7594 לייקים ואז הבנתי שיש לי ביד אוצר. עם ידידים שהבינו את פוטנציאל המחאה שבמדוזה הקמתי את החמ"ל שאותו כינינו 'צריבה תודעתית' ויצאנו לדרך. התקשרתי לכמה עיתונאים וברירתי איתם איפה המקום המומלץ להפגנת ההמונים שלי. הם אמרו שאם זה יהיה קרוב לבית שלהם אז אין ספק שהם יגיעו לסקר, ומכיוון שהם גרים ליד הים אז זה הסתדר מצוין. קבענו תאריך ושעה והגענו עם השלטים. לצערי הגיעו רק שלושה מחבריי המפוסבקים, אבל קיוויתי שזה ישתנה בעוד כמה דקות. העיתונאי הראשון שהגיע הסתכל על שלטי ה'די למדוזה' ועיקם אף. שאלתי למה, והוא נתן לי את נוסחת הקסם 'אם לא תדרשו שנתניהו יעוף בגלל המדוזות זה לא יתרומם. כולם עשו ככה'. לא חשבתי רגע נוסף, נכנסנו לחדר מדרגות של בית סמוך ומיד שינינו את הנוסח ל'ביבי והמדוזות – תנו לנו לחיות'. אמנם החרוז לא יצא משהו, אבל הייתי די מרוצה מהסיסמא ויצאנו לרחובות. בתוך עשר דקות היו במקום צלמים ועיתונאים מכל הארץ. יחד איתם כבר נראינו כמו הפגנה של ממש. עיתונאי אחד דאג לשאול שאלות ולענות במקומי, עיתונאית אחת סיפרה לכולם שזו מחאה עממית ולא פוליטית ועורך מדור איכות סביבה אחד מצא לבד את הקשר הלוגי בין נתניהו למדוזות. אני לא ממש זוכר איזה קשר הוא מצא, אבל העיקר שמצא, וזה תפס יופי, כי למחרת ראיתי כבר טורי פרשנות מלומדים של מומחים למדוזות על אחריותו של ראש הממשלה למטרד הזה. צוותי טלוויזיה מהעולם הגיעו לראיין אותי. חזרתי שוב ושוב על הדרישה לקצת שקט בחופים שלנו. נמאס מהמדוזות הללו (ומביבי כמובן). אנחנו משלמים מיסים, הולכים לצבא, עובדים קשה מבוקר ועד ערב לא בשביל למצוא בסוף מדוזה על החוף, אז שיהיה ברור, אנחנו לא מוותרים. עד שביבי לא מתפטר אנחנו לא עוזבים, ושלא יספרו לנו שהם ממילא עוזבות בעוד שבועיים. שיסתלקו עכשיו עם ביבי הזה שלהם. ואל תשאלו מה הקשר בינו לבינן, או מה הוא יכול היה לעשות כדי למנוע את המכה הזו. זה ממש לא מעניין. המדוזות הללו אמנם היו כאן גם לפני שלוש שנים, אבל עכשיו הן נפלו במשמרת שלו (כולם אומרים ככה. זה גם נשמע יפה ה'במשמרת שלו' הזה), אז שיעשה לכולנו טובה ויתפטר. אם לומר את האמת גם אני די הופתעתי שהצלחתי לשכנע את העיתונאים, אבל הצלחתי, אז מ'כפת לי. הכיכר התמלאה בעשרות עיתונאים שסיקרו את עצמם, ראיינו ופירשנו את עצמם. כולם היו לטובתי, כולם הזכירו את השם שלי כמנהיג העולם החדש, העולם נטול המדוזות (ונטול הביבי, כמובן). בשלב הזה החלטתי שזהו, אני את שלי כבר עשיתי, אמנם לא גיליתי יבשת ולא דרכתי על הנוגה, ובכל זאת שמי מתנוסס מעל כל עיתון ובראש כל מהדורה. אפשר לחזל"ש את עצמי. לא הודעתי לאף אחד, פשוט קיפלתי את השלט, נכנסתי לרכב החבוט שלי והלכתי לים. אם אני לא טועה גם שאר שלושת המפגינים שהגיעו איתי התקפלו. העיתונאים נשארו לבד. הם עושים את העבודה מצוין. שמעתי שנתניהו כבר מתכנן פגישה עם ראשי המוחים ואולי יקבל את דרישותיהם. שיהיה בהצלחה.
