ד"ר אביעד בקשי קובע במחקר שערך במסגרת המכון לאסטרטגיה ציונית, כי שיטת בחירת שופטי בית המשפט העליון בה מעורבים השופטים המכהנים פוגעת באופיה הדמוקרטי של המדינה. לדבריו, הבעייתיות נובעת בעיקר מהמצב שנוצר בישראל לאחר "המהפיכה החוקתית", כאשר "השילוב של שיטת מינוי שופטים שאינה משקפת את ערכי הציבור, עם אקטיביזם שיפוטי נדיר בעוצמתו הנגזר ממנה, ועם סמכויות חוקתיות המעניקות לבית המשפט בכורה מול המחוקק ללא מרכיבים מאזנים, יוצר בישראל פגיעה קשה בדמוקרטיה במובנה המילולי הפשוט כשלטון העם". בקשי מוסיף ומציין, כי המצב הנוכחי פוגע גם בזהותה של ישראל כמדינה יהודית, "ניתוקה היחסי של הרשות השופטת מעולמו הערכי של ציבור האזרחים בישראל ושל נבחריו, פוגע לא רק באופייה הדמוקרטי של ישראל אלא גם בזהותה היהודית. לאורך שנותיה של מדינת ישראל, המחוקק מחויב לערכיה כמדינת הלאום של העם היהודי במידה רבה יותר מהרשות השופטת". לטענתו של בקשי, בניגוד לכנסת אשר חוקקה שורה ארוכה של חוקים המבטאים את היותה של ישראל מדינה יהודית, ובראשם כמובן חוק השבות, "בית המשפט אחראי לסדרת פסיקות המצמצמות את זהותה הלאומית של ישראל", זאת בשורה ארוכה של פסקי דין לאורך השנים האחרונות. לאור שורת קביעות אלו טוען בקשי, כי "מתעורר אינטרס ציוני ודמוקרטי ראשון במעלה לשנות את שיטת בחירת השופטים בישראל לשיטה אשר תבטיח נאמנות ערכית של הרשות השופטת לעולם ערכיו של ציבור הבוחרים במדינת הלאום היהודית". בקשי סבור, כי עיקרו של השינוי צריך להיות בכיוון של מתן משקל יתר למערכת הפוליטית בבחירתם של שופטי בית המשפט העליון. את הטענות הנשמעות נגד גישה זו דוחה בקשי תוך שהוא עושה שימוש בהשוואה לנעשה בתחום זה בשורה של מדינות אחרות. סקירתו של בקשי מעלה תמונה ברורה, לפיה במרביתן העצום של הדמוקרטיות המערביות בהן לבית המשפט נתונה "סמכות על" חוקתית, הדרג הפוליטי הוא בעל המשקל המכריע במינויים של שופטי הערכאה העליונה (זאת בניגוד לעיתים לנעשה בערכאות נמוכות יותר). לדבריו, "האקסיומה אותה מנסים תומכי השיטה הנוכחית בישראל להנחיל, לפיה "לא יעלה על הדעת" לתת לנבחרי ציבור את השליטה על מינוי שופטים, עולה גם עולה על דעתן של מרבית מדינות העולם המערבי". מבין ארבע עשרה המדינות שסקר בקשי במחקרו, שמונה מדינות מרכזיות לא מעניקות לרשות השופטת דריסת רגל כלשהי בסמכויות מינוי השופטים לערכאה העליונה שלהן. גרמניה מעניקה את כל הסמכות לרשות המחוקקת. אוסטרליה, קנדה ויפן מעניקות את מלוא הסמכות לרשות המבצעת, כאשר יפן משלבת בשיטתה גם מרכיב של משאל עם, ואילו ארצות הברית, צרפת, הולנד ואוסטריה משלבות בדרך זו או אחרת את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת בהליך בחירת השופטים. שבדיה מעניקה לשופטים סמכויות ייעוץ, מקבילות לסמכויות הייעוץ של שר המשפטים, בפני הממשלה שהיא זו הממנה שופטים. נטען כי בפרקטיקה הממשלה נוהגת לקבל את המלצותיהם של נציגי בית המשפט העליון ובמובן זה ניתן לומר ששופטים ממנים שופטים. אך בסופו של יום הסמכות מסורה לממשלה ויש להניח שגם מומלצי נציגות השופטים מכוונים להפסת דעתם של נבחרי הציבור. ספרד ופורטוגל משלבות שופטים בהליך המינוי לבית המשפט לחוקה אך בגזרה מאוד מצומצמת ותחומה היטב: ספרד מעניקה לרשות השופטת מינוי של שניים מתוך שנים עשר שופטי בית המשפט לחוקה ופורטוגל מעניקה 3 מתוך 13 , כאשר יש לזכור כי השופטים הבוחרים שופטים נבחרו בעצמם בידי נבחרי הציבור. דרום אפריקה מעניקה את סמכות המינוי העיקרית לנשיא המדינה, ובכל הנוגע למינוי נשיא בית המשפט לחוקה וסגנו מדובר בסמכות בלעדית. יחד עם זאת, ניתן למצוא שותפות משמעותית של השופטים בהליך הבחירה של שופטי בית המשפט לחוקה הרגילים בהיותם הממליצים בפני הנשיא על מועמדים בעוד האחרון רשאי לפסול את המלצותיהם ולשולחם להציע מועמדים נוספים. עד לשנת 2009 גם בריטניה, שאינה מאפשרת לשופטים לפסול חקיקה ראשית, ניצבה עם המדינות המעניקות את מלוא סמכויות המינוי לרשות המבצעת וכמעט כל השופטים המכהנים כיום בבית המשפט העליון הבריטי נבחרו בשיטה זו. המודל הבריטי הטרי מתקרב למודל הישראלי בהיותו מעניק לוועדת משפטנים כוח רב במינוי שופטים. אך גם מודל זה עדיין משאיר כוח משמעותי בידי נציגי הקבינט בשונה מנציגות השרים בישראל העלולה להיבלע במסגרת ההצבעה בגוף אחד. מבין כל המדינות אותן סקר בקשי, רק הודו מציגה מודל דומה למודל הישראלי, בו הכוח המשמעותי נמצא בידי הרשות השופטת.
