הכול התחיל מאמא אחת, שהתקשרה אליי בקשר לבת שלה, בת 16, בטענה שהיא נורא שמנה וצריכה לרזות. קבענו לה תור. מכל מיני סיבות, אני בדרך כלל לא אוהבת לקבל לטיפול אנשים שרק רוצים לרזות, אבל האישה הזאת הגיעה בהמלצת מטופלת וותיקה שלי – אז הסכמתי לתת לה אבחון ויעוץ בנושא. האם, אישה יפה, מטופחת ובטוחה בעצמה, נכנסה לחדר לבד ומיד הגדירה את הבעיה: - תשמעי, - היא אמרה, - הבת שלי נורא אוהבת חומוס. מתה עליו! כל מה שהיא אוכלת – זה רק חומוס. תגידי לה, שתפסיק עם זה, היא נורא שמנה בגלל החומוס הזה! - רגע, רגע, איפה הבת? - היא שם, - היא הצביע לכוון חדר ההמתנה, - מחכה. רק רציתי להגיד לך קודם, שתגידי לה שתפסיק עם החומוס. אני אומרת לה יום ולילה, אבל זה לא מזיז לה: רק חומוס היא אוכלת, את מבינה? - אני מבינה, אבל אני רוצה לראות את הילדה. - תראי אותה. רק הבנת אותי: תגידי לה, שתפסיק עם החומוס. עוד מעט היא כבר לא תוכל לעבור בדלת. - טוב, תראי, אני אאבחן אותה ואת התזונה שלה ואז אדע מה להגיד לה. - בסדר, בסדר, רק אל תשכחי להגיד לה על החומוס! את שומעת, אני קראתי באינטרנט, שמשמינים מזה. וזה כל מה שהיא אוכלת: רק חומוס, הבנת? - אני הבנתי אותך ועכשיו הייתי רוצה לראות את הילדה. - בטח, בטח. - היא קמה ותוך כדי שהיא ניגשת לדלת הזכירה לי בפעם האחרונה – רק אל תשכחי בקשר לחומוס. היא פתחה את הדלת וקראה לביתה: - לימור! בואי! האם זזה מפתח הדלת כדי לאפשר לביתה להיכנס. אכן, הילדה היתה זקוקה לירידה במשקל. לא היה ספק בכך. אם ציפיתי לראות עוד אנורקסית שמדמיינת שומן על העצמות היבשות שלה, אז לא – זה בהחלט לא היה המקרה. הגובה והרוחב של הבחורה שנכנסה היו בערך זהים. מבעד לשמלתה הקיצית ראיתי בבירור את שומניה מתנודדים אנה ואנה עם כל הצעד שעשתה. היא נכנסה והתיישבה בחיוך מבוייש. - הנה, - פנתה אליה אמא בעודה מתיישבת, - זאתי (היא הצביעה עלי) מומחית לאוכל. ספרי לה, כמה חומוס את אוכלת! - אני לא כל-כך אוכלת... כלומר, אני אוכלת חומוס, אבל לא הרבה. את יודעת, אמא, בכלל אין לי כל-כך תיאבון... - רגע, - התערבתי, - לאט לאט. הבאתם בדיקות? - איזה בדיקות? אין שום בדיקות! אנחנו אנשים בריאים! הייתי בבית חולים רק ללדת. וגם היא (כאן האם הצביע על הבת שלה) בריאה, אין לה שום בדיקות. - היא לא עשת בדיקות אף פעם בחיים? - נו, לקחו לה דם פעם, כשהייתה תינוקת, אני חושבת. - טוב, זה כבר לא רלוונטי עבורינו. - בטח. מה אמרתי? אבל... - רגע – קטעתי את האם - אני צריכה לדבר עם הבת שלך, זה מאד חשוב. את יכולה לחכות בחדר ההמתנה, בבקשה? - כן, בטח, - אמרה אמא בטון אנרגטי וקרצה לי – אני אעשה לי קפה בינתיים. יש לך מים חמים בהמתנה, נכון? - כן, גם חמים וגם קרים. האם הנהנה ויצאה. הבחורה חייכה לי ואמרה: - אמא חושבת, שאני אוכלת יותר מידי חומוס. - ומה את אומרת? כמה חומוס את אוכלת ביום? - שתי כפות אולי... - טוב, זה לא הרבה. מה עוד את אוכלת? התברר, שהבחורה כמעט ולא אכלה כלום. אין לה תיאבון. אבל כמות האוכל שהיא צרכה הדאיגה אותי הכי פחות. מהרגע שבו ראיתי אותה חשדתי שיש כאן משהו הרבה יותר מסובך מאכילת יתר. התחלתי לתשאל אותה, ומהתשובות הראשונות כבר לא היה לי ספק. קראתי לאמה ואמרתי: - תשמעי, אנחנו דיברנו עם לימור... - נו, היא סיפרה לך, כמה חומוס היא אוכלת? תראי, מה היא עשתה מעצמה!.. - כן. היא סיפרה לי שהיא אוהבת חומוס, אבל הכמות שהיא אוכלת... - היא בטח אוכלת עוד אצל חברות! - אמא! אני לא אוכלת אצל חברות! את יודעת! - מה אני כבר יודעת? אולי כן? רואים עליך, שאת אוכלת יותר מידי חומוס! וגם באינטרנט כתוב, שזה משמין! נכון שזה משמין? – זאת כבר היתה שאלה אלי. - תקשיבי קצת, - קטעתי אותה. – לבת שלך יש בעיה רצינית, שצ... - היא פשוט צריכה להפסיק עם החומוס! - לא! לא! תקשיבי כבר! יש לה מחלה! צריך לטפל בה! זה חשוב! - מחלה? איזו מחלה? - יש לה בעיה הורמונאלית. זה סוג של מחלה. זה לא מדבק אבל זה מאד רציני וחייבים לטפל בזה. יותר מזה, הבעיה שלה לא מהיום ולא מאתמול. תגידי, תמיד היה לה עודף משקל? - לא... - מתי שמת לב, ש... - נו, אמרתי לך. היא התחילה נורא להשמין ושמתי לב שהיא אוכלת רק חומוס... - אבל שמת לב שהיא לא אוכלת שום דבר אחר? - תשמעי, אני עובדת כל היום... - הבנתי. אז תקשיבי. אני רשמתי כאן מה עליה לעשות, אבל חוץ מזה – וקודם כל! – קחי אותה לאנדוקרינולוג... - ל..? איך אמרת? - אנדוקרינולוג, בקופת חולים. - מה זה? - זה רופא, שמתמחה במחלות הורמונאליות. מאד חשוב שתקחי אותה אליו וכמה שיותר מהר. - אבל אין לנו במשפחה... - עכשיו יש לך. - אבל אף פעם לא היו לנו שום מחלות במשפחה... - תמיד יש פעם ראשונה. תשמעי, את רוצה שהבת שלך תהיה יפה כמוך? - כן... - את רוצה שיום אחד היא תתחתן? - כן. - את רוצה, שיום אחד היא תלד לך נכדים? - כן! - אז צריך לטפל בה ודחוף. אפשר לטפל בבעיה שלה יפה מאד. אבל אני רוצה שקודם אנדוקרינולוג יראה אותה ושהיא תעשה את הבדיקות שהוא ישלח אותה לעשות. בסדר? - ואני אהיה רזה? – התערבה לימור בלחישה. - מה שבטוח הוא שאת לא במשקל שלך. וזה לא קשור לכמות האוכל, - הוספתי. – תעשי את מה שאמרנו, תאכלי לפי מה שכתבנו ותפנו לאנדוקרינולוג דחוף. וחפשו אנדוקרינולוג טוב, כי... - הכי טוב! – הבטיחה אמא. לאחר בירור אנדוקרינולוגי מקיף טיפלתי בלימור במשך כשנה. כעבור שנתיים נוספות לימור הגיעה אלי כדי להכיר לי את החבר שלה. היה קשה לזהות בה את הלימור שהגיעה אלי לאיבחון לפני למעלה משנתיים. היא הפכה לבחורה חייכנית במשקל כמעט אידיאלי. - אני שומרת על התזונה שנתת לי, - אמרה לי בחיוך. - נו, אוכלת חומוס? – שאלתי. - כן, מעורב בטחינה, כמו שהמלצת. - טוב! יופי לראות אותך. תודה שקפצת אלי. את נראית נהדר ואני שמחה לראות את זה. - תודה, - היא חייכה. רק תגידי, יעל, את יכולה לדבר עם החבר שלי, בבקשה? - כן, מה יש לו? - תגידי לו שלא יאכל כל-כך הרבה תפוזים. - תפוזים? – התפלאתי. - הוא אלרגי לתפוזים או משהו? - לא יודעת, אבל תגידי לו! אני סיפרתי כמה שעזרת לי, הוא יקשיב לך. - אבל מה הבעיה לאכול הרבה תפוזים? – טרם הבנתי. - את לא יודעת? זה עושה גזים! קראתי באינטרנט. ד"ר יעל טוקצ'ינסקי, אבחון וטיפול בנטורופתיה, הומאופתיה, דיקור, פרחי באך, צמחי מרפא, טיפולים אנרגטים. מסייעת לטיפול בבעיות וסוגיות שונות הקשורות בפיריון הריון ולידה. http://www.yaelclinic.co.il
