ספרה של שרה אהרוני "כשהשמים התקרבו לאדמה" מתאר ברגש את קורותיה של משפחת גלעדי שביום בהיר אחד נשבית בקסמם של הדיונות הזהובות ומחליטה להתיישב בחבל עזה ולהקים חממות. בספר מתוארים חיי הקהילה בגוש קטיף, הקמת החממות לגידול עגבניות, לבטי היום יום על העסקת ערבים והאיומים הביטחוניים. ההחלטה על פינוי גוש קטיף וגירוש אלפי יהודים מתוכו מזעזעת את עולמה של משפחת גלעדי. חנה, אם המשפחה, שספקות באשר להחלטתה לגור במקום החלו לנקר בה עוד בטרם לכך, סוערת ועולמה מתהפך עליה ואורי האב מתקשה להתמודד עם הניתוק מהבית המוכר, שגרת יומו והחממות. בראשיתו של הספר המתאר את החיים בגוש קטיף, התיאורים היו ארוכים מדי לטעמי וחיבוטי הנפש של חנה ייגעו אותי. התיאורים על היחסים עם העובדים הפלסטינים וקשרי החברות שנרקמו עימם הפתיעו אותי והרגיזו אותי באותה מידה. מרגע התפנית בעלילה וההחלטה המדינית על ה'התנתקות' נסחפתי עם העלילה הדרמטית. אהרוני מיטיבה לתאר את שעבר על המגורשים ברבדים השונים. את המועקה בהחלטה לעזוב באופן עצמאי או לחכות לרגע האחרון. כשלכל החלטה כזו יתרונות וחסרונות המשפיעים על המשפחה, הילדים, החברים. על הקושי בהחלטה קהילתית ללכת ביחד למרות הקשיים או לחילופין ההחלטה לדאוג לעצמי ולמשפחתי בכל מחיר. על ההתמודדות האישית עם אבדן הבית והפרנסה, ההתמודדות הזוגית כשכל בן זוג מושך לכיוון אחר. על הניסיון לאחות את השברים ולשמור את המשפחה כמלוכדת כשבני הנוער פורצים את המסגרת לאחר שעולמם המושלם התפוצץ לרסיסים. הסופרת אינה פוסחת על יחסה האטום של מנהלת סל"ע למפונים, על ההתמודדות הנוראית של מי שאיבדו הכול ומצאו כי אין להם לאן ללכת וכי המדינה לא דאגה לפיתרון עבורם כפי שהובטח. הרגשתי שהספר לא החסיר דבר, ה'נופש' הארוך לו זכו המפונים בבתי המלון, עיר האוהלים, הציפייה לבתי הקבע ועוד. מה שסחף אותי במיוחד הייתה ההבנה שבפעם הראשונה הצלחתי להבין ולו במעט מה עבר על מי שגורש מביתו. עד כה הגירוש היה לי כחידה ועתה הרגשתי שנכנסתי לנפשם הפצועה של המגורשים שספק אם תירפא אי פעם. בשבוע שעבר שוחחה אהרוני עם כתב ערוץ 7 בטקס שנערך סמוך למחסום כיסופים לציון שש שנים לעקירה:
