המהומות שפרצו בימים האחרונים בלונדון מצאו עיר לא מוכנה, ומשטרה, שבגלל נסיון בעבר הלא רחוק (במיוחד בהפגנות ה G-20) סלדה מלטפל בפורעים בכח ולמנוע את רוב האירועים. אבל רבים לא הופתעו מהאלימות והביזה המכוערת. כישראלי שמתגורר בלונדון ועובד כפראמדיק, יוצא לי לפגוש לעתים תכופות את השכבה החלשה באוכלוסייה, לא רק מהגרים שלא התאקלמו. גם אנגלים כבר דור שלישי ואפילו רביעי של מובטלים – כאלה שהמדינה דואגת לכל צרכיהם ללא כל תמורה. דיור ודמי אבטלה קבועים מונעים מרבים מהם לצאת לעבודה ולהרוויח משכורת מינימלית. התפתחה פה מגמה של חוסר אכפתיות לכלל, ותחושת "מגיע לי, אז אני לוקח", למרות שבהרבה מהמקרים לא מגיע להם שום דבר. בינתיים, הם התרגלו למידת סדום – "שלי שלי, ושלך שלי" – ומידה זו, לפחות חלקית, היא מה שבסופו של דבר הוביל למראות הקשים שראינו פה בלונדון, ושפורסמו בכלי התקשורת בעולם כולו. בינתיים, במשך ארבעה ימים לפחות, התחושה פה הייתה של עוצר, אפילו מלחמה. חנויות, בנקים, מסעדות, אפילו הפאבים המפורסמים של עיר הבירה הבריטית סגרו את דלתותיהם באמצע הצהריים, בעלי עסקים קטנים וגדולים ברחו הביתה וקיוו לחזור למצוא שלא ניזוקו, מה שהתברר פעם אחר פעם כתיקוות שווא. לונדון היא עיר גדולה, מעל 8 מיליון נפשות, ולמרות שהאש לא התלקחה בכל רחבי העיר, אלא רק במוקדים בודדים, התחושה היתה של עיר שלמה במצור. היהודים בלונדון נמצאים תמיד בעירנות מוגברת, ובתקופה האחרונה עוד יותר. אפילו בימים שבשגרה בכל בית כנסת ומחוץ לכל מוסד חינוכי וקהילתי ישנם מאבטחים – דבר שהינו ייחודי לקהילה היהודית. ארגון הביטחון היהודי (CST –COMMUNITY SECURITY TRUST) עובד ביחד עם המשטרה המקומית כדי לדאוג לצרכי הקהילה, ולמזלנו לא היו אירועים מכוונים ספציפית מול מטרות יהודיות או ישראליות, וכל זאת למרות שתחילת כל האירועים היתה לא יותר מקילומטר מהקהילה החרדית (לרוב) באיזור סטמפורד היל שבצפון העיר. התחושה המוזרה ביותר כישראלי שראה וחווה את האירועים מקרוב היתה המהפך בנורמה של השנים האחרונות. במקום להתקשר הביתה אחרי פיגוע (ל"ע) או שירות במילואים, הגיעו טלפונים והודעות מהארץ ללונדון. דאגה למשפחה וחברים ישראלים ויהודים שפתאום מצאו את עצמם באמצע שדה קרב, אבל בארץ לא להם. אחרי כמעט שבוע, כשכנראה נרגעו הרוחות, יתחילו לחשב פה את המחיר הכלכלי והאנושי. הקהילה היהודית תחזור למעמד של דריכות וכוננות נורמאלית, וכל השאר ימשיכו לחשוש שהמדינה המערבית והמתקדמת שבה הם הרגישו עד היום כל כך בטוחים, אולי קרובה יותר למערב הפרוע ממה שהם רצו אפילו לדמיין.
