יומן ערוץ 7 הוקדש היום (שני) לציון מלאת שש שנים לעקירה ולגירוש מגוש קטיף, ובמהלכו העלינו מספר זוויות לאותם ימי עקירה וחורבן. בין אורחי המשדר היה העיתונאי והפובליציסט רינו צרור, יוצרו של אחד מסרטי התעודה הבולטים והמצמררים ביותר שצולמו במהלך ימי העקירה, הסרט 'תפילת הנערות'. הסרט מתעד את שעתו האחרונה של בית הכנסת הגדול בנווה דקלים, אליו נכנסו כאלף נערות בתפילה ובזעקה לביטול גזירת הגירוש. צרור שהחל מלווה את תושבי גוש קטיף כשנה לפני העקירה, נטש בשעות הללו את תפקידו העיתונאי וכפי שהוא עצמו אמר בפס הקול של הסרט ליבו יצא אל הבנות המתפללות בכיסופים שכאלה. על אותה שעה הוא אומר "לא ראיתי אירוע מהסוג הזה מעולם. ראיתי תפילות קורעות לב, אך במקבצים קטנים יותר. לא העליתי על הדעת, שנה לפני ההתנתקות, שבסופו שלד בר אגיע לרמת חיבור רגשי כל כך משמעותי עם התושבים". "ליבי היה יוצא אליהם ללא קשר לתהליך שעברנו", אומר צרור ומציין שמבחינת תפיסתו הפוליטית מדינית מדובר במהלך נכון, אך "ההבדל הגדול היה ברגע בו אתה אומר לעצמך שאתה רוצה להיות פתוח לשמוע, אתה בא לחוות את האנשים והדילמה כמו שצריך. ולא מגיע כפוסטר או כמי שהגיע בשם מחנה מסוים. להיות כמו שצריך הכוונה לא לחשוב כל הזמן על תשובה והנגדה אל כל דבר ועניין, אלא להיות פתוח". לדבריו אל הנכונות האישית הזו שלו הצטרף המראה הפסטוראלי של גוש קטיף כתמונת ארץ ישראל הקדומה בעיניו, ארץ ישראל של דיונה, דקל ואוהל. "נווה דקלים וכל גוש קטיף הוא מקום ראשוני, בראשיתי. אם אתה שוהה בו די זמן אתה מתקרב לאנשים, אנשים מקסימים, ואז נכנסים לסיפור אחר של כאב וקריעה פיזית. אני חוש שבסופו של דבר עמדתי במשימה של הצגת הדברים כמו שהם". על תפילת הנערות באותה שעה קשה בבית הכנסת בנווה דקלים אומר צרור בפשטות: "זה היה שמיימי". "עבדתי בצורה משוגעת כדי לנסות ולשים על הסרט את מה שהיה ככל האפשר. גם כאן אני חושב שהגענו למידה כמעט מדויקת, אבל לשמוע אלף נערות מתפללות בקולות שכמותן לא שמעתי עד אותו רגע, וגם אנשים אחרים שראו את הסרט אמרו שלא שמעו. זה היה אירוע שמנקז לתוכו הרבה. גם את הבנות הצעירות הללו, את השאיפות שלהן, את החינוך שלהן, את הסיטואציה הקשה ואת הבקשה הכל כך תמימה מריבונו של עולם בדיבור ישיר. הן ביקשו ודיברו איתו. לכל אחד יש רגעים של דיברו עם הקב"ה בשפתו שלו, אבל לא ראיתי מעולם אנשים מדברים ישירות בצורה כזו, בפנייה כזו, ולרגעים אתה מזהה כמעט סוג של דרישה שאי אפשר שלא להיענות לה". רינו צרור מפתיע במידת מה ואומר שגם בינו לבין עצמו האמין שתפילה שכזו לא יכולה שלא להיענות. "גם אני חשבתי כך", הוא אומר ומספר על ההפתעה האישית שהייתה לו כשיצא מבית הכנסת והדבר לא קרה והגזירה לא בוטלה. במהלך הסרט מדגיש צרור בקריינות הרקע את מיקומו ומשמעותם של כל פסוק ותפילה – זו מגיעה מתהילים ונכתבה בשעה שדוד היה בצרה גדולה, זו באה לבטא מה תפקידם האמיתי של השומרים לעומת אלה שבאים אל הגירוש וכו' וכו'. צרור מסביר גם את הקריינות הזו ככזו שנועדה להביא את הדברים אל מי שלא מכיר אותם. "הבנתי שאני הולך לספר את הסיפור הזה לא לערוץ 7. הם יודעים במה מדובר ויכולים לחוות את החוויה. החשיבות הגדולה של הסרט היא שהוא מחבר בין השפות, ואני משמש מתורגמן לחילוני. אני יודע שחבריי היקרים מאוד מתקשים להבין את השפה הזו, את המילים, את המשמעות שמאחוריהן. ליהודי הדתי אני לא צריך להסביר שמשפט כזה או אחר נלקח מתהילים או מתפילת ערב שבת, אבל הפעולה הזו הייתה מוצלחת וזה עיקר ההישג של 'תפילת הנערות' כי מצאתי קשר וגשר בין השפה הזו לחילוני. העובדה שמצאתי את החיבור הזה והחילוני הכיר את שפת האנשים והבין מה עובר עליהם הוא התחבר ובכה יחד עם כל אנשי גוש קטיף". ומה לגבי אותם שראו בשירת הבנות הבוכות טירוף והזיה, אמונה ילדותית ופרימיטיבית שהוטמעה בבנות צעירות? צרור מספר שתגובות שכאלה גם אם היו מספרן היה קטן מאוד "שולי וכמעט מזערי שלא ראוי לציון", כהגדרתו. עם זאת הוא מזכיר את אותם בערוץ 10 ששאלו אותו "מה אתה מביא לנו את זה? בסך הכול נערות בוכות", אמירה שעוררה סירוב לשדר את הסרט. נזכיר שהסרט שודר בערוץ 2 במלאת חמש שנים לעקירה רק לאחר מאבק משפטי שאיפשר זאת לאחר קביעה של בית המשפט שהחומר המתועד שייך לצרור ולא לערוץ המסרב לשדרו. צרור מספר כיצד בהקרנת הבכורה של הסרט, הקרנה שהתקיימה בשדרות, השתתפו קוביצניקים לצד תושבי שדרות, תושבי גוש קטיף לצד תל אביבים מחבריו בברנז'ה העיתונאית, ובמהלך הקרנת הסרט הביט בהם וראה תגובה אחידה. "פתאום אני קולט שכל החבורה, משמאל ומימין, בוכים. בחיוך אמרתי לעצמי שהנה מצאתי את המכנה המשותף. לדעתי היה מכנה משותף ויש מכנה משותף. צריך רק לגלות אותו". בסופו של הסרט קושר רינו צרור בין העקירה, הגירוש ומסירת המקום לידי חמאס לבין התמונות הקשות שבועות אחדים אחר כך של תושבי שדרות וישובי עוטף עזה הנמלטים מאימת הפצמ"רים והקסאמים. "הרגשתי שמצד אחד אני מציג את תפילת הנערות מתחילתה ועד סופה ככל שאני יכול בסרט, ומראה גם מה קרה בבית הכנסת בימים האלה באופן דוקומנטארי וענייני, אבל הסרט עלה במלאת חמש שנים להתנתקות, והיה כאן חור אינפורמטיבי של מה קרה מאז. יתכן שלא הייתי נוגע בסוגיה הזו אם התפילה לא הייתה כל כך משמעותית ומעשה ההתנתקות באופן שבו הוא נעשה, לא רק בנוגע ליחס למפונים, אלא גם בתבונה המדינית העקרה שלא היה בו שום דבר, להעביר שטח סתם כך בסוג של משחק ילדים שמדינה לא יכולה להרשות לעצמה, והמחיר היה ברור כל כך. הרי הרבה מאוד אנשים הזהירו מבעוד מועד ממה שיקרה. משום כך היה נכון להראות את מתקפות הקסאמים, את מה שקורה בשדרות ולאן זה מגיע, לעופרת יצוקה. זה משלים את הסיפור בצורה כואבת כי תפילת הנערות הייתה סיטואציה כואבת מאין כמותה".
