שופט בימ"ש השלום בחיפה דניאל פיש דחה תביעה שהגישו הוריה של הילדה נאווה שאר ישוב ז"ל כנגד משרד הבטחון, לאחר שטבעה למוות במימי הירדן כשנסחפה למבנה גשר כפר הנשיא ונלכדה באחד מצינורות הגשר. השופט קבע בפסק דינו, כי הטביעה ארעה בקטע נהר פראי ובלתי נשלט, בו קיימת זרימת מים גלויה לעין, חזקה ושוצפת, קטע שעל פניו לא נועד לרחצה או שהייה במים, המהווה סכנה משמעותית ואשר אדם סביר לא היה נכנס אליו או מתיר לילדיו להכנס. השופט אף ציין, כי היה די בשלטים האוסרים רחצה שמוקמו בדרכים הראשיות וכי היו אלו מעשי ומחדלי הורי הילדה אשר הביאו באופן בלעדי להתרחשות התאונה. האירוע התרחש ביום 3.8.1999, אז טבעה למוות הילדה נאווה שאר ישוב ז"ל בתאונה טראגית במימי הירדן ההררי באיזור גשר כפר הנשיא. התאונה אירעה בעת שהיא ומשפחתה בילו בגדת הנהר ונאווה בת ה-10 ואחותה אלישבע בת ה- 12 שהו במים בקרבת הגשר. הילדות נסחפו בזרם המים אל מתחת למבנה הגשר. למזלה אלישבע שרדה את ההיסחפות לתוך צינורות הבטון הגדולים המעבירים את המים מתחת לגשר בשלום ונפלטה מן הצד השני, בעוד שנאווה נהרגה כאשר נלכדה בתוך אחד הצינורות. עזבונה והוריה תבעו פיצוי כספי בגין מותה משני הנתבעים מדינת ישראל (משרד הבטחון) והמועצה המקומית מבואות חרמון. עוד נשלחו הודעות צד שלישי להורי המנוחה, משרד הבטחון, רשות ניקוז כנרת, הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, ומועצה מקומית מבואות חרמון וכן נשלחו הודעות צד ד' לגופים נוספים. על סמך העדויות וההודעות במשטרה קבע השופט פיש, כי: המשפחה התמקמה על הגדה המזרחית של הנהר. הבנים הבוגרים הלכו לטייל ושלושת הילדים שנותרו, אלישבע (12), נאווה ז"ל (10), וראובן (8), ירדו למים במרחק מה מהגשר. האב הצטרף כאשר הוא נמצא ליד ראובן שנשאר במי אפסיים בעוד הבנות שכבו במים והתקדמו-שחו לכיוון מרכז הנהר. לאחר שאמם קראה לכולם לבוא לאכול הילדות נותרו במים. בשלב זה משך זמן קצר – בין מספר שניות לבין זמן ארוך מעט יותר - למרות שהאב היה בקרבת מקום והאם עמדה על הגדה לא נתנו ההורים את תשומת הלב למתרחש, הילדות נשארו במים ואף התקדמו עוד לכיוון מרכז הנהר ומכאן האירוע החל להתרחש במהירות. הבנות החלו להיסחף לכיוון הגשר, איבדו את היכולת לנוע בכוחות עצמן ונסחפו לכיוון הצינורות בתחתית הגשר וקרקעית הנהר. אלישבע נפלטה מן הצד השני של הגשר לאחר שעברה דרך אחד הצינורות. נאווה ז"ל לא יצאה מן הצד השני וטבעה. בשאלת האחריות לגשר קבע השופט על סמך הראיות שהוצגו במשפט כי משרד הבטחון נושא בה, הן כמי שהקימו ומשתמש בו והן כמי שתופס את המקרקעין במקום, וכי הגשר הוקם על ידי הצבא או עבורו לצרכים צבאיים וכי הוא הגוף שמתחזק אותו עד היום והמחזיק במקרקעין ולא גוף אחר. כן קבע כי אף גוף אחר מתוך אלו שנתבעו או שצורפו כצדדים נוספים אינו צריך לשאת באחריות בגין הגשר וסביבתו הקרובה. על סמך הראיות שהוצגו במשפט קבע השופט כי זרם המים במקום לאורך כל קטע הנהר הרלוונטי נראה מהיר, היה גלוי לעין והיווה סיכון משמעותי לאדם הנכנס למים וכי עומק המים נע בין 60 ס"מ ל-100 ס"מ (גובה הצינורות) בחלקים העמוקים יותר של הערוץ. עוד נקבע כי גדת הנהר בקרבת הגשר באיזור בו שהתה המשפחה לא נועדה כמקום רחצה ולא שימשה מקום רחצה או בילוי במים בפועל. בהתאם לביקור במקום שנערך ע"י השופט ובאי כח הצדדים (על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהאתר והתנאים השוררים בו), הבהיר השופט פיש כי גם היום מדובר באתר מרוחק במושגים ישראליים שהגישה אליו ברכב אינה נוחה. הכניסה לדרך הגישה לאיזור הגשר אינה סלולה על אף שהינה עבירה לרכב שאינו רכב שטח, הנסיעה איטית והדרך משובשת. עוד קבע השופט כי אין כל מקום לספק כי מדובר בנהר פראי ובלתי נשלט. בתוך מישור הערוץ מצוי הגשר שהינו גדול מימדים, יצירה הנדסית מסיבית המסוגלת לעמוד בזרם השוצף של הנהר ולשאת על גביה טנקים וכלים הנדסיים כבדים . בנהר גועשים המים ומתקיימת בו זרימה חזקה ומהירה. השופט הבהיר כי רעש חזק מאד של המים הזורמים בנהר והנשפכים מצינורות המעבר ממלא את כל האיזור ולא ניתן להתעלם ממנו. היפוכו של דבר, על מנת להישמע, יש צורך להגביר את הקול. כן ציין השופט כי לא ניתן לטעות ברושם שהמקום מותיר על המבקר בו. אין זה אתר של "אטרקציה", או מקום לבילוי פסטורלי שקט ונעים בחיק הטבע. המקום הוא מקום של מפגש עם כוחות טבע פראיים: המרחב הפתוח, ההר התלול, הערוץ הרחב, והמים השוצפים. מן הרגע הראשון, אין כל ספק כי אין זה מקום שאדם סביר ייכנס לתוך מימיו, לא כל שכן יתיר את כניסת ילדיו. השופט פיש קבע כי ההשוואה הכללית בין תמונות, שצולמו ביום הארוע לבין השטח (ביום הבקור במקום) הותירה בעיניו ללא ספק את הרושם כי הדמיון גובר על השוני. בשני המועדים התקיימה זרימה חזקה ומהירה והנהר שצף, ותנאי המקום במהלך הביקור דמו לתנאים ביום האירוע. בין היתר קבע השופט פיש כי בנסיבות המקרה , הורי המנוחה התירו את השחיה של ילדיהם תוך כדי כך שאינם משגיחים במרחק של "כמטחווי הזרוע" מכל הילדים, אלא מילד אחד בלבד ועוד יצויין כי האב התרחק מהילדות לאחר שהאם קראה לכולם לבוא לאכול. לעניין המצאותם של שלטי אזהרה קבל השופט פיש את עמדת הנתבעים, לפיה, בתנאי האיזור, שהינו איזור פתוח בטבע, לא חלה עליהם חובה, או אף אפשרות, לשלט את גדות הנהר וכי השילוט בדרכי הכניסה הראשיות , האוסר על רחצה ואשר דרך אחת מהן עברה המשפחה -היה מספיק כדי להעמיד מטיילים על הסכנה שבכניסה למים באיזור. השופט פיש קבע כי בנסיבות האירוע לא הופרה חובת זהירות (קונקרטית) על ידי המדינה וכי גם אם מניחים כי התקיימה אפשרות טכנית לצפות את אירוע הנזק, כעניין של מדיניות נורמטיבית, המדינה לא היתה צריכה לצפות כי מאן דהוא ייכנס למים באיזור הגשר, שהרי המקום על פניו לא נועד לרחצה או שהייה במים, לא כל שכן שאדם יתיר לילדיו להכנס אליהם, כאמור. מאחר שכך לא ניתן להחיל את עוולת הרשלנות ואין המדינה אחראית למות המנוחה והיו אלו מעשי ומחדלי הוריה אשר הביאו באופן בלעדי להתרחשות התאונה. במילים אחרות, האשם התורם של הורי המנוחה הגיע לכדי אשם תורם מכריע אשר אינו מותיר מקום להטלת אחריות על המדינה- משרד הבטחון.
