העיתונאי קלמן ליבסקינד מתייחס בטורו השבוע בעיתון מעריב לסיקור הרחב לו זכה העיתונאי עדי טלמור שבחר לשים קץ לחייו בעקבות מחלתו הקשה והסופנית. "לא היית צריך להכיר באופן אישי את עדי טלמור ז"ל כדי שהידיעה על מותו תכה בך בבטן בעוצמה. קולו הרדיופוני, שליווה אותנו כל כך הרבה שנים, הפך את כולנו לסוג של מכרים שלו. ובכל זאת, הדרך שבה סיקרה התקשורת את מותו הותירה מועקה קשה. אקדים ואומר, אין לי שום כוונה לדון כאן בדרך שבה בחר טלמור לסיים את חייו. איש מאתנו לא היה רוצה להיות בדילמה הזו במקומו. איש מאתנו גם לא יידע לעולם מה בדיוק התרוצץ לו בראש לפני שגמלה בליבו ההחלטה לשלוח יד בנפשו. ובכל זאת, עשרה ימים אחרי לכתו, נדמה לי שאנחנו כבר יכולים לשאול את עצמנו כמה שאלות על התפקיד שראוי לנו למלא באירועים שכאלה", כותב ליבסקינד. "עדי טלמור השאיר אחריו צוואה מפורטת. הוא ניסח בקפידה את הידיעה שתבשר על מותו. הוא הותיר רשימת שירים מדויקת, שתשודר לזכרו. הוא גם ביקש מחבריו להתכנס עם שקיעה ליד הספסל שאהב בטיילת בתל אביב. את יומן המסע שלו, בדרך אל המוות, שיגר אל 'ידיעות אחרונות' כדי שיפורסם אחרי מותו. כל בקשותיו כובדו בקפדנות ואף יותר מכך. העיתונים מלאו ציטוטים על אומץ ליבו, ערוצי הטלוויזיה שידרו קטעים מהכינוס על חוף הים, בערוץ 2 שודרה כתבה על הארגון השוויצרי שסייע לו לסיים את חייו ולפזר את אפרו", מציין. ליבסקינד אינו שופט את טלמור בעקבות המחלה הקשה, "בכל הרגישות המתחייבת, נראה לי שהיה משהו איום בהצדעה הקולקטיבית הזו שלנו למי שבחר להתאבד. כמו לכל אחד מאיתנו, גם לי יש כמה קרובים, מכרים וחברים שהסרטן נגע בהם. חלקם, כמו אבא שלי ז"ל, כבר אינם איתנו. מעטים הבריאו. אחרים ממשיכים להלחם במחלה". "כחברה, אנחנו צריכים לחמול אמנם על מי שלעומק צערנו לא עמד לו כוחו ובחר לשים קץ לייסוריו, אבל בשום אופן לא להריע לו על גבורתו. כי הגיבורים האמיתיים הם מי שבכוחותיהם האחרונים נאחזים בחיים. אותם צריך לשאת על כפיים. כי אנחנו נמצאים כאן, בין השאר, גם כדי להחזיק ולחזק את מי שקשה להם. לא כדי לרפות את ידיהם. כי אי אפשר להתעלם מהמסר שהעברנו השבוע להורים שכולים שהחיים קשים עליהם עד מאד, למי שנקלעו לבור כלכלי ולא רואים את האור ולעשרות אלפי החולים שמסתובבים בינינו, נאבקים במחלה ומסרבים להיכנע לה. כי מעבר לרצון לשדר קטעים סוחטי דמעות ועתירי צפייה יש לנו גם תפקיד מוסרי-חברתי. ומעבר למחויבות שלנו כלפי מי שבחר למות, אסור לשכוח שיש לנו מחויבות גדולה לא פחות כלפי מי שבחרו בחיים. ועוד הערה בהקשר הזה: הסיקור חסר הפרופורציות שקיבלה התאבדות טלמור, עורך ומגיש חדשות, מעלה שוב את השאלה האם אנחנו, העיתונאים, באמת מבינים את מקומנו. אין ספק שעבור מי שהכירו את טלמור מדובר באובדן גדול. אלא שגלי צה"ל היא לא משפחה אלא תחנת שידור ציבורית וספק אם פטירתו של אחד מעיתונאיה הוא סיפור שבעיניים אובייקטיביות צריך לתפוס מקום גדול כל כך במרחב הציבורי שלנו. משהו בכושר השיפוט שלנו משובש אם אנחנו מחליטים להקצות לקולגה שהלך לעולמו שטח גדול יותר במשאב העיתונאי הציבורי שלנו, מזה שיש לנו להציע כשאנחנו נפרדים מסופר דגול, מאיש רוח, מרב חשוב או ממפקד שחרף את נפשו למעננו. לבלוג של קלמן ליבסקינד לחץ כאן.
