"25 שנה אני חיה בנדמה לי שלא יקרה לו כלום. משלה את עצמי שלא יקרה, רוצה להאמין בזה, אבל כנראה זה היה רק חלום. בסופו של דבר התחושה הרעה היתה תמיד תלויה באוויר. ידעתי שהחיים שלו מסוכנים. היו לנו תוכניות לעשות הרבה מאוד דברים יחד אחרי שהוא ישתחרר, אבל מה שנשאר זה רק התמונות והילדים שלנו. שלושה בנים מקסימים, פרחים שפסקל הביא לי. אני מצטערת שלא הבאתי לו עוד. עשיתי טעות גדולה. טעות גדולה". כך אומרת לעיתון "ישראל היום" סימה אברהמי, אלמנתו של לוחם הימ"מ הוותיק פסקל אברהמי ז"ל, שנהרג במתקפת הטרור בדרום בשבוע שעבר. הוא היה בן ה-49, וזכה בחייו לשני עיטורי כבוד והיה שותף באינספור פעולות ומעשי גבורה. "כשהלכנו לזהות את הגופה בצריפין, לפני ההלוויה, הכניסו אותנו לחדר הפרידה", היא משחזרת בפנים קפואות. "נורא מפחיד לראות את זה. הוא היה שלם ונקי מאוד, היה לו אור על הפנים והוא היה עטוף בדגל. על הפנים שלו היה מרוח חיוך מאוזן לאוזן עם השיניים הלבנות מבצבצות. חיוך כזה גדול שבחיים שלי לא ראיתי. והעיניים היו קצת פתוחות. הן היו ירוקות-ירוקות כאילו צבעו אותן במיוחד בצבע ירוק. הוא היה מגולח ונקי, כאילו הוא יוצא עכשיו לאיזו חתונה. רציתי לתפוס אותו, לחבק אותו, לנשק אותו. אמרתי לו: 'פסקל, קום. זה לא יכול להיות שאתה מת'. נגעתי בו בראש והוא היה קר כמו שלג. לא יכולתי יותר. כיסו אותו והכניסו לארון. "זה עדיין נראה לי כמו חלום. אני בטוחה שבסוף השבעה פסקל יגיע כמו תמיד - יזרוק את התיק הגדול שלו ליד הכניסה, את התי גם כשהיה מקבל הודעת איתורית בשבת הוא היה בודק, אף על פי שהיה דתי. 'זה פיקוח נפש', הוא היה אומר. הוא גם תמיד דאג להזכיר לחבר'ה שלו: 'אם יש פעולה, תודיעו לי. אני רוצה לבוא' ק הקטן פה בסלון, יניח את מכשיר האיתורית למעלה ויגיד: 'סימה, בואי'. ואז הוא יתחיל לסדר ולנקות את הבית ויגיד: 'סימה, תכיני לי כוס קפה'. זאת היתה השיגרה הקבועה שלנו ברגע שהוא היה חוזר הביתה, ואני לא מאמינה שלא נעשה את זה יותר. הוא היה חצי שנה לפני סיום השירות בימ"מ. זה מה שהכי כואב לי. אני מקווה שנוכל לחזק את המשפחה, נעשה את זה בשבילו. החלום שלו היה לטפל בילדים טוב טוב, לפעמים הייתי אומרת לו: 'אולי אני אמות לפניך', והוא ענה לי: 'זה בחיים לא יקרה. הילדים צריכים אותך, את תמיד איתם, את זאת שגידלת אותם לבד הרבה שנים'. זהו, מעכשיו אני צריכה לחיות עם זה". בשנים האחרונות עובדת אברהמי כדיילת קוסמטיקה בסופר-פארם בשכונת בית הכרם. גם החיים לצד בן זוג שמסתכל למוות בפנים לא הכינו אותה לפיצוץ שחוותה בעצמה יום אחד, בבית הקפה. "לפני תשע שנים עברתי פיגוע מאוד קשה ברחוב קינג ג'ורג' ליד קפה ארומה. מחבל התפוצץ. באותו רגע הייתי משוכנעת שאני הולכת מכאן, אבל אלוהים הציל אותי. חשבתי שזהו, שזה נגמר. בתקופה שאחרי זה היה לפסקל מאוד קשה. היו שנתיים-שלוש שלא עבדתי. נפצעתי באורח בינוני בגוף, בגב, באוזן. יש לי 10 אחוזי נכות והמצב החמיר בשנים האחרונות, אבל עכשיו זה כבר לא מעניין אותי. "במשך תקופה ארוכה לא תיפקדתי. פסקל היה יושב איתי הרבה בבית חולים, וכשהיה חוזר הביתה הוא היה עושה הכל ודואג לכל. הוא היה גם אבא וגם אמא. במלחמת שלום הגליל, כששירת בצנחנים, הוא עצמו נפצע קשה, כך שזאת בעצם היתה מעין חוויה משותפת שעברנו. זה עצוב להגיד, אבל בשלב מסוים בחיים שנינו היינו נכים". "אף פעם לא הפחיד אותו המוות. הוא היה מצטרף לכל פעולה. הייתי אומרת לו: 'הם לא רוצים אותך, אתה זקן, שב בבית' - אבל הוא היה הולך לכל פעולה. גם כשהיה מקבל הודעת איתורית בשבת הוא היה בודק, אף על פי שהיה דתי. 'זה פיקוח נפש', הוא היה אומר. הוא גם תמיד דאג להזכיר לחבר'ה שלו: 'אם יש פעולה, תודיעו לי. אני רוצה לבוא'. את יום חמישי הארור, לפני שמונה ימים, סימה מתקשה לשכוח. "הרגשתי לא רגיל, כאילו תחושה שהולך לקרות משהו. מצד שני, אני כבר 25 שנה מרגישה את התחושה הזאת. בחמישי ההוא זה היה מאוד חזק. דיברנו בטלפון, אמרתי לו: 'בוא, אנחנו צריכים לעשות קניות בשוק', והוא ענה: 'לא נראה לי שאוכל להגיע. תעשי את זה את. לכי לדגים, תקני את מה שאנחנו קונים בדרך כלל'. וזהו. זאת היתה שיחת הטלפון האחרונה שלנו. "כשהגעתי לאיש של הדגים, הוא שאל אותי: 'מה קרה, למה רמבו לא פה?'. אמרתי לו שרמבו בעבודה, והוא ענה: 'תתחילי להתרגל לעשות את הקניות במקומו'. אני לא יודעת למה הוא התכוון, אבל זה נאמר בערך באותו זמן שבעלי נהרג. קניתי את הדברים שהייתי צריכה לקנות. הלכתי לכיוון האוטובוס, בערך ברבע לשש - השעה שהוא נהרג. אני בדרך כלל אישה חזקה, אבל פתאום בתחנה חשתי קוצר נשימה, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים, ולא היו לי דברים כבדים בשקיות. פתאום, טראח, נפלתי על הכיסא של תחנת האוטובוס. מישהי שם מייד שאלה אם אני בסדר וטענה שאני נראית חיוורת לגמרי. "ואז בננו טל, בן ה-24, התקשר ואמר: 'רק שתדעי שאחד מלוחמי הימ"מ נפצע קשה מאוד'. ישר אמרתי לו: 'טל, זה אבא. זה 10 בשבתות פסקל היה קם באופן קבוע ברבע לשש להתפלל. בערך בשש בבוקר אני שומעת מתוך שינה: 'סימה, קומי!'. מי קורא לי? פסקל. לא יודעת איך, אבל פתאום קמתי, ואני עוד עונה לו: 'מה?'. רק אז נזכרתי שבעלי כבר מת 0 אחוז אבא'. הוא ענה שאפסיק לדבר שטויות, אבל למעשה הוא רק רצה להרגיע אותי כי הוא גם הרגיש ככה. נסעתי חצי דרך במונית. נכנסתי הביתה ואני רואה את טל יושב מול הטלוויזיה רועד כולו, מעשן סיגריה אחרי סיגריה. טל הרגיש את זה כבר מהבוקר. אומרים שבנים בכורים מרגישים לפני שהם מאבדים את האבא שלהם, הם יודעים את זה. הוא אמר לי: 'יש לי הרגשה לא טובה. נראה לי זה הוא'. אמרתי בואו נסדר את הבית, אולי הוא יגיע. הוא נורא אהב סדר וניקיון, הוא היה יקה, פרפקציוניסט, פדנט. "אני מקפלת כביסה וטל אומר לי: 'אמא, לא טוב לי'. הרגשתי בחילה, רציתי להקיא. תחושה כזאת כאילו העולם עומד להתפוצץ כל רגע. ואז פתאום מצלצלים בדלת של האינטרקום, ובדלת עומדים איזה 30 חיילים, מד"א, ואני רואה את החברים של פסקל. שאלתי: 'איפה פסקל?', וכשלא ראיתי אותו אמרתי: 'תעשו טובה, תלכו מפה. זה לא הבית הזה. אתם טועים'. ואז חבר של פסקל ניגש אלי ואמר: 'סימה, שבי, אני רוצה לדבר איתך. פסקל נהרג'. הילדים התחילו להשתולל, אני התעלפתי. צבטו אותי וניסו להעיר אותי בכוח, כל הגוף שלי סימנים כחולים מזה". ומה סיפרו לך? "שהם גמרו את הפעולה. אהוד ברק הגיע וצחק איתם, דיברו על הכלב של פסקל וזה היה כבר הסוף. הם היו בדרך לרכב. חבר של פסקל סיפר לי שפתאום הוא שמע 'אייי', צעקה כזאת. הוא הסתובב אחורה, וראה את פסקל עם כל הציוד הזה שהיה עליו, נופל אחורה ולא זז. הם באו אליו, חיפשו איפה הוא נפצע. לא היה שום סימן בחוץ. הורידו ממנו את האפוד וגילו ירייה קטנה, חור כזה קטן מעל הלב. בלי דם, בלי כלום. הוא נהרג במקום". בהמשך מספרת אברהמי "בשבת בבוקר, יממה אחרי ההלוויה, ישנתי בסלון", מספרת סימה, "בשבתות פסקל היה קם באופן קבוע ברבע לשש להתפלל. בערך בשש בבוקר אני שומעת מתוך שינה: 'סימה, קומי!'. מי קורא לי? פסקל. לא יודעת איך, אבל פתאום קמתי, ואני עוד עונה לו: 'מה?'. רק אז נזכרתי שבעלי כבר מת. קמתי, התחלתי לחפש אותו בכל הבית. יצאתי למרפסת וכל הציפורים שבעולם היו שם, ליד הכיסא נוח שהוא קנה לי. ישבתי שם והציפורים לא עזבו אותי. בדרך כלל בשש בבוקר הציפורים כבר נעלמות, אבל עד שש וחצי הן לא עזבו אותי. כאילו הן הנשמה של בעלי או משהו כזה. זה היה מצמרר. זה פשוט לא אמיתי. זה לא אמיתי".
