יו"ר חטיבת 'מנהיגות יהודית' בליכוד, משה פייגלין, התייחס בראיון ליומן ערוץ 7 לפרשת ההרס במיגרון ולפרשת יחסו של הציבור האמוני למאהל המחאה, יחס מתנכר אותו מבקר פייגלין. באשר לפרשת מיגרון מבהיר פייגלין כי "אם מישהו חשב שהאליטה של הבג"ץ חלפה מהעולם טעות בידו, ומי שחשב שהעובדה שאנחנו בליכוד אומרת שהסכנה חלפה טעות בידו. הסכנה לא חלפה. מאבק שטח חריף מאוד עדיין נדרש ועדיין יש בו צורך". ובאשר למאבק הראוי כעת אומר פייגלין כי הוא "מקווה שגם במיגרון יתעשתו. אחד הלקחים החשובים מגוש קטיף הוא שגם כשיש את כל הנכונות ואת כל הרצון להיאבק, אם מי שבשטח לא מתכוון להיאבק על מנת לנצח זה פשוט בלתי אפשרי. אי אפשר לעזור למי שהחליט להיכנע". פייגלין העדיף להסתפק בדברים אלו ולא להאריך כדי שלא לעורר מחדש את הויכוח בעניין דרכי הפעולה השונות מול כוונות ההרס והעקירה, ומה באשר להתמודדות הראויה לטעמו. פייגלין שב לעקרונותיו הפוליטיים הוותיקים וקובע כי "צריך להביא לכך שתהיה הנהגה שמלכתחילה לא תפקיר ישובים, כמו מגרון, לבג"ץ. ההנהגה המדינית יכולה להפקיע עניינים כמו מגרון וכמו הר הבית מידי שלטון החוק במרכאות, ולהעבירם לידי שלטון העם. זה לא יקרה כל עוד ההנהגה לא תהיה אמונית והדרך לכך עוברת בליכוד". באשר לסוגיית היחס למחאת האוהלים ביקר פייגלין את יחסו של הציבור האמוני למחאה וקובע כי דווקא על ציבור זה שבאמתחתו פתרונות חברתיים אמיתיים להעלות אותם ולא לעסוק בהתקוטטות עם דפני ליף וחבריה. "אני שוב ושוב קורא גם במקור ראשון, גם בערוץ 7 וגם אצל קלמן ליבסקינד במעריב שהמחאה מובלת על ידי אנרכיסטים, על ידי השמאל והקרן החדשה. עוסקים יותר בקנקן ומתעלמים ממה שיש בו. יש כאן מאות אלפים ברחובות. זו תזוזה טקטונית בחברה הישראלית, תזוזה שלא הייתה גם אחרי מלחמת יום כיפור". פייגלין הדגיש שאין בכוונתו לקרוא לחבור אל המוחים, ואינו מתעלם מהאג'נדה הפוליטית שמאחוריהם, אך עם זאת הוא סבור שבמקום להתקוטט איתם ולחשוף את מה שמאחוריהם ראוי להתייחס לתוכן והוא המצוקה האמיתית שהם מבטאים. לדבריו המציאות בה פערי השכר בישראל הם הגבוהים ביותר ורק שני עשירונים מסוגלים לחיות בכבוד בישראל היא מציאות שלציבור האמוני יש מה לומר בעניינם ולהעלות פתרונות. "להם אין פתרונות ולציבור האמוני יש", הוא אומר ומעלה חשש שהתנכרותו של הציבור האמוני למחאה תהפוך אותו לבלתי רלוונטי בעיני הציבור בישראל שאינו מתייחס למה שמאחורי המחאה, אלא לכאב שהיא מבטאת.
