בהפקת מכללת הרצוג-גוש עציו. צילום ועריכה: גבי ניומן ע ל מנהג הסליחות כבר למעלה מאלף שנים שיהודי המזרח משכימים במהלך כל ימי חודש אלול למעמד הסליחות. יסודו של מעמד הסליחות הוא אמירתם של שלוש עשרה מידות של רחמים ושל פסוקי התנ"ך העוסקים בשבחו של הקב"ה המוחל לבריותיו על חטאיהן. בין אמירת שלוש עשרה מידות ובין שרשראות הפסוקים נאמרים הפיוטים והבקשות. במרוצת הדורות יצרו הפייטנים אלפי פיוטי סליחות - רבים מהם כבר מזמן נשכחו מלב ושקעו בתהום הנשייה, אך כמה מן הפיוטים מוסיפים לחלחל אל מעמקי לבנו ולעורר בנו מדי שנה חרדת קודש, געגועים לייעודנו המקורי וחרטה על חטאינו. אם אפס רובע הקן מחבר הפיוט הנפלא 'אם אפס רובע הקן' , הנוהג בכל עדות ישראל – אשכנזים, ספרדים ואפילו בקהילות תימן – הוא רבי אפרים מרגנשבורג, חכם אשכנזי בן המאה ה-12 ותלמיד חבר לרבנו תם, גדול בעלי התוספות. בשורות הראשונות של הפיוט מבקש רבי אפרים שגם אם חדלו קרבנות מישראל, אפילו הקרבן הדל ביותר שהיה שני בני יונה (=קֵן בלשון הפייטן) שמחירם רבע שקל, ואף אם משכן ה' התרוקן משכינת אלוהים, אל נא יאבד עם ישראל בזכות אביו הזקן אברהם, שמוכן היה לעקוד את בנו במצוות הבורא. השורה הרביעית בפיוט 'יש לנו אב זקן' המרמזת לאברהם, היא קטע פסוק מן המקרא, אך הפסוק במקורו איננו מכוון כלל לאברהם. הוא ציטוט מדבריהם של אחי יוסף המספרים למשנה למלך מצרים, שאין הם מזהים אותו כאחיהם – 'יש לנו אב זקן'. רבי אפרים טמן כאן רמז מתוחכם למתפלל: אל נא תעצור במילה 'זקן' שבפסוק, זכור גם את המשכו... ומהו המשכו – 'יש לנו אב זקן, וילד זקונים קטן'! אם כן, לא רק באב זקן מדובר כאן, אלא גם בפעוט קטן, יחיד לאביו ולאמו, שנולד להם לעת זקנתם, ושעתה חייו תלויים לו מנגד...
